בתחילה חשבתי להביא רק קטעי ספרות יפים, לכבוד יום הכיפורים הקרב ובא, דברים שעניינם חשבון נפש, היָאִים לעשרת ימי התשובה בהם אנו שרויים עכשיו,וכששמעתי את ראש הממשלה מדבר על "שתי מדינות לשני עמים" קבל עם ועולם,חשתי שאני חייב לעשות עם עצמי בראש ובראשונה חשבון נפש עם האמירה הזאת"שתי מדינות לשני עמים"
חשבון הנפש שלי,בעניין הזה הוא אנטומיה של אכזבה המשתרעת על פני ימים רבים,אביא אותו בכאן בשלושה פרקים קצרים , הפרק הראשון נקרא החלום,,, והוא מתחיל אצלי בשיר שכתבה לי תלמה אליגון ושנקרא "ימי סליחה וחסד",
ושאותו שרתי בהתרגשות שלא הייתה לי כדוגמתה באוסלו,לכבודם של עושי השלום,מקבלי "פרס נובל" ,שרתי אותו אז (אני זוכר) בהתרגשות עצומה וחדווה אמיתית, שבאה ממעמקי ערגה בת שנים שרתי אותו ליצחק רבין, שהייתי המוזמן שלו לטקס.
ובדרך לאוסלו במטוס כשרבין עבר בין הנוסעים משוחח עם כל אחד ואחד בנפרד, שמתי בידו קסטה שהקלטתי לכבודו,יומיים קודם, ואמרתי לו "זו מתנה לך ממני" ובה שיר בשם אל תירא…:
מִפְּנֵי הַסְּעָרָה אַל תִּירָא/ וּמִן הָרוּחַ הַקָּרָה אַל תִּירָא/ כַּפּוֹת תְּמָרִים יִהְיוּ לְךָ סֻכָּה/ בְּרוֹשִׁים זְקוּפֵי קוֹמָה יִהְיוּ חוֹמָה בְּצוּרָה/. רַק אַל תִּירָא, רַק אַל תִּירָא/ כִּי בְּצַלְּמוֹ וּבִדְמוּתוֹ אוֹתְךָ בָּרָא.
הגם שידעתי שלא יהיה לו זמן לשמוע , רציתי שמישהו ישמיע לו פעם את תודותיו של אזרח שחש בזכותו פעמי שלום. כשהגענו לאוסלו הטקס היה מכובד ומלא הדרה,
ושם במעמד המלך, מקבלי הפרס השונים, ועושי השלום שבאו מארץ המלחמות, שרתי :
הוּא יָבוֹא וְיַעֲלֶה/ הוּא אוֹר בַּחֲשֵׁכָה/ הוּא יִפְרֹץ/, יַּגִּיחַ מִן הָרֶחֶם/וַאֲנַחְנוּ לֹא נִתֵּן לוֹ מֵאִתָּנוּ שׁוּב לָלֶכֶת/.
שָׁלוֹם יָבוֹא עָלֵינוּ /וְאָנוּ עַל טַפֵּנוּ /נְקַבֵּל פָּנָיו.
סֻכַּת שָׁלוֹם נִפְרֶשֶׂת/ יְמֵי סְלִיחָה וָחֶסֶד הוּא יָבוֹא עַכְשָׁו, הוּא יָבוֹא עַכְשָׁו. /
הוּא קָרֵב/ חֲלוֹם לָבָן שֶׁשָּׁנִים אוֹתוֹ חָלַמְנוּ/,הוּא קָרֵב,/ כִּי בָּא הַזְּמַן. /וּדְמָעוֹת שֶׁלֹּא יָבְשׁוּ עֲדַיִן לְאוֹרוֹ יְנַצְנְצוּ – אַלְפֵי קְשָׁתוֹת שֶׁבַּשָּׁמַיִם./
שָׁלוֹם יָבוֹא עָלֵינוּ…שָׁלוֹם יָבוֹא עָלֵינוּ וְאָנוּ עַל טַפֵּנוּ נְקַבֵּל פָּנָיו.סֻכַּת שָׁלוֹם נִפְרֶשֶׂת יְמֵי סְלִיחָה וָחֶסֶד הוּא יָבוֹא עַכְשָׁו, הוּא יָבוֹא עַכְשָׁו.
2-פרק שני
אני זוכר את הימים ההם ״ימי הסליחה והחסד ימי "השלום יבוא עלינו״ איש לא יקח אותם ממני, כי הייתי מאמין גדול,אלה היו ימים (ואני מדבר רק על עצמי) שהתחושה הייתה שאכן בא שלום על הארץ ,
אני ריחפתי , אני חלמתי חלומות , שתם עידן המלחמות אליהן נולדתי,
חלמתי על טיולים בכל הארצות שסביבנו, חלמתי לארח ערבים מן הארצות השכנות בביתי, חלמתי שהמלחמה הארוכה המתחוללת בארצי מיום לידתי ולידתה, עם המקלט וההאפלה והביצורים והפחדים המלחמה היום יומית הארוכה הזאת עם ההפסקות באמצע (כדי לנשום אוויר, תמה ועברה מן העולם) , כשהיא מתאדה מחיינו , ובאה להפיח בנו אוויר חופשי מעשן המלחמות..
והאמנתי בכל מאודי שזה הדבר הקרוב ביותר לָתחושה של ימות המשיח ,
אבל מי שהשלום הזה (ורעיון שתי המדינות) לא קסם לו בכלל,אפילו שהיה בן מקבלי הפרס , כי מעולם לא התאים לו דו קיום, ועוד עִם עָם אחר שיושב כאן בארץ,
אז הוא החל להעיף לאוויר מיד בסמוך לימי התגשמות החלום ,
אוטובוסים בֶֶּערים שסימנו בדם (ונָילונים שחורים עוטפי גוויות),
שרעיון שתי המדינות , זו הזיה ושלא צריך להחפז עם הדמיון…
וכך הבנתי לאט לאט, במשך שנים הרבה, של אכזבה מרה ,וביגון ובשבר נפשי ממש שאני טועה מאוד,
שלא כולם רוצים את אותו שלום שאני הבנתי שהוא לפתחנו,
לא כולם מתכוונים לאותן שתי מדינות, לאותם שני עמים, ולקח לי זמן , זמן קשה , זמן פיגועים, זמן נרצחים רבים על לא עוול בכפם ,
לקח לי זמן לעבור בטלטֵלה נפשית מן החלום הורוד לָמציאות האפלה, ,
כדי להבין ש"שתי מדינות לשני עמים" זה כבר משהו לא מחייב , זה משהו שאומרים סתם , כמו "בואו נלך קדימה אל האופק" ,
קצת מאמץ , קצת ויתורים , והגענו אל האופק,
הוא לא יתרחק מעימנו האופק הזה, רק אם נסכים לוותר על "שטחים תמורת שלום" ככה הסבירו לנו , ואנחנו הולכים כל הזמן אל האופק , בתקווה שנגיע אליו פעם.
3- פרק 3
ובעיצומם של עשרה ימים של חשבון נפש אז הנה אני עושה חשבון נפש פעם אחת ולתמיד עם סיפור שתי המדינות לשני העמים, בעיקר כי שמעתי כאמור את ראש הממשלה באו'ם והייתי נפעם מן הנאום נשבע לכם, הוא היה הפתעה, לכל מי שחשב שרק ביבי יכול , אבל אני על המשפט , הפתגם , התשבץ , הנעלם הזה ששמו שתי מדינות לשני עמים רוצה לחזור ולדבר אני,,, בעד "שתי מדינות לשני עמים" נשבע לכם , מה יפה מזה מה ראוי מזה?
ויש בי היסוס שהולך וגובר , שגם כשסימנו באוסלו את גבולותיו העתידיים של ״השתי מדינות הזה״ הם לא כל כך ידעו על איזה גבולות מדובר, אבל הלכו עם זה כי זה משפט יפה שכולם שמחים איתו.
ואני מחפש עכשיו מישהו מוסמך שיסביר לי פעם, מה זה הדבר הזה שאומרים אותו במעמדים ממלכתיים כמו האו'ם או באוניברסיטאות ששם יושבים אנשים נאורים מה זה
"שתי מדינות לשני עמים".
על איזה עמים מדובר? על איזה מדינות? שאני אבין,
מדובר במדינה יהודית ומדינה פלסטינית? או שאנחנו לא סגורים על ההגדרות עדיין?
אני בעד, נשבע לכם שאני בעד שתי מדינות לשני עמים.
אבל שיסביר לי מישהו מוסמך, מישהו שיודע, שממש יודע – לא שסתם אומר כמו כולם… שתי מדינות שתי מדינות מה זה שתי מדינות לשני עמים?
איפה זה יקרה? איך זה יקרה? איפה בדיוק תהיה המדינה שלנו? איפה של העם השני?
בכוונה אני אומר "העם השני" כי אני לא יודע אם עזה נכללת בהסכם?
או שזו תהיה עוד מדינה.
איפה יעבור הקו שיחצה בין שתי המדינות האלה שאחת לפותה ושזורה בשניה בקשר גורדי,
זה יפה שדנים על זה בצרפת, באמריקה בָּאיחוד האירופי אולי שם יודעים יותר. כי פה, במקום בו אמורות המדינות האלה לשכון ממש,אחת בתוך השניה לא יודעים איך זה יירָאה.
כי אם עזה מחוץ להסכם – אז מדובר כבר בשלוש מדינות לשני עמים – נכון?
מדינה אחת – עזה, לפלסטינים של החמאס, ומדינה פלסטינית שנייה, על אדמות יהודה ושומרון,
ש- 500,000 יהודים יתפנו ממנה כדי להעבירה בנועם לאש"ף, נכון?
אז להם יש שתי מדינות אם כך, ולנו אחת, עד פה זה ברור.
אני בעד שתי מדינות לשני עמים. אבל רגע, שמונים אחוז מ"מדינת ירדן" הם הלא פלסטינים. זאת אומרת שנכון יהיה לציין בהסכם, אם נרצה שהוא יהיה אמיתי ומשקף את המציאות ממנה אנו בורחים מהיום שהבריטים בראו יש מאין ארץ בשם ירדן–
שזה כבר ארבע מדינות לשני עמים. אחת ליהודים – ושלוש…לפלסטינים!!!
עכשיו נגיד שהסכמנו למדינה אחת שלנו ושלוש שלהם – נגיד שהסכמנו – האם כיהודים אנחנו נוכל לגור בעזה, או בירדן, או ביהודה ושומרון שתתפנה?
זה לא בטוח. משני טעמים: אני לא מאמין שיהיה יהודי אחד שירצה לגור בעזה למשל, אני גם לא מאמין שמישהו יסכים לאפשר ליהודי, אחרי הפינוי כמובן, לגור ביהודה ושומרון.
לעומת זאת, במדינה היהודית, אם יתנו לנו להיקרא כך, יש שני מליון ערבים. מה שמלמד אותנו ש"שתי המדינות לשני העמים" זה שלוש מדינות לפלסטינים – נקיות מיהודים ומדינה אחת שתהיה "מדינת כל תושביה" ויגורו בה גם ישראלים!
אם אני טועה – תתקנו אותי.
כי אני בעד שתי מדינות לשני עמים. נשבע לכם ואני רוצה לצעוק את זה באו'ם אם יתנו לי.
ונגיד שהסכמנו, למען השלום המיוחל, לצאת מיהודה ושומרון ולחזור לגבולות 48 – אם כבר ג'סטה – יאללה נלך עד הסוף.
אולי זה יעשה טוב, והעולם יאהב אותנו,
אז נגיד שיצאנו, מהשטחים הכבושים – מה שקראו להם פעם יהודה ושומרון – 500,000 איש – יאללה יצאנו – מישהו יודע לאן הם הולכים?
מישהו מתכונן לבואם?
לתשומת לב העולם והמצפון בבקשה לזכור את – 7000 מגורשי קטיף זוכרים את המראות? זוכרים את השבר?
הפעם זה יהיה עם חצי מליון 500,000 איש? שלושה דורות? האם יש לנו חצי מיליון פסיכיאטרים מוכנים?
אני בעד, אני אומר לכם, אני בעד שתי מדינות לשני עמים. נשבע.
וירושלים? מה עם ירושלים? היא תהיה בירה של שני העמים? נכון?
ירושלים היא הליבה של הסכסוך. אז מה יהיה בירושלים? האם תעבור גדר בין השכונות המעורבות? אני בעד שתי מדינות לשני עמים. אבל מה יקרה אם ביום החתימה אבו – מאזן יפרוש או יופרש? והנייה,וראש הממשלה החליפי שלו מר סינואר, יגיעו לאזור? ואז אני אשמע את המשפט הטראומטי, החלול והנבוב שמעולם לא הוכיח את עצמו – ש"אם תיירה ירייה אחת ליד אבו טור"… וכו'.
ומה אם ערביי ישראל ירצו להיות חלק מאחת המדינות שפתאום יורעפו עליהן מכל כיוון,מה אז? מה עם וואדי ערה? האם רק וואדי מילק יישאר לנו לחצות בו ממערב למזרח?
אני בעד שתי מדינות – אני בעד אבל… שמישהו יסביר לי איך זה נראה? איפה זה קורה בדיוק? מה יהיה פה ביום המחרת אחרי ההסכם? יהיה להם צבא? לא יהיה להם צבא? ואם יוחלט בהסכם חתום שלא יהיה להם צבא – האם יעמדו בזה?
כי יש לנו כתקדים את עזה – שהפכה לצבא אכזרי שיש לו מדינה.
מי לידנו יתקע שזה לא יחזור על עצמו בכל אחת מארבע המדינות שיקבלו – מה אז?
ואיך ניסע אז בכביש 6שיהיה הגבול ? עם מכוניות משוריינות? עם נגמָ"שים?
תשמעו, אני בעד שתי מדינות… נשבע אבל עם כל הרצון הטוב, אני לא יודע מה זה.
ואנחנו נמשיך לשיר את הלהיט הזה "שתי מדינות לשני עמים" , בלי להבין את המילים.
