האשם

להתראות האשם, להתראות בשש,
בשש – האשם, לפני המלחמה.
כבר שכחנו – האשם – את מקור המשטמה,
בה סומאו עיננו – ונפשנו סוממה.
כיכר השוק ריקה כבר האשם – ובמערות שממה,
ואין שקיעות יפות יותר – ורק זריחת חומה.

והיינו שנינו דוד, והיינו כבר שנינו גוליית –
והיינו פליט בפיג'אמה,
והיינו גוויות פעורות במישור,
שנפשן התועה לא רוחמה,
אז תן לי יד, האשם, בלי לשאול אותי – "למה?",
המדבר לא יהיה בגבך יותר,
ולי יחדל הסיוט ששמו לזרוק הימה.

אביך את אבי הרעיד מרוב אימה,
סבי את אבותיך דחק בקול דממה,
אני את כמיהותיך קובר באדמה,
אתה את חברי, אחי הופך יורדי דומה…

והיינו שנינו דוד…

יש לי ילד, האשם, ייפרח כאן, ויהי מה,
גם בנך רוצה הוא לקצור את הקמה.
ואנו לא נותנים להם, ולא מובן על מה,
ימים של חסד, האשם – תקווה או השלמה?.

בוא ונפגש האשם, בשש, לפני המלחמה,
יש באוויר רחש מוזר שמקדים – רעידת אדמה.
שומעים כבר ספירה לאחור, שלפני חרטה איומה,
עיני ילדי בוהות, האשם, ונפש ילדך הומה,
אנחנו לא חשים זאת כבר – ואין בנו כלימה,
למענם האשם – אולי – הלוואי,
בשש, לפני המלחמה.