גאון ברדיו 13/04/2018

גאון ברדיו - גלי צה"ל
ימי בין המצרים סרייבו מחשבות על כור היתוך אחד באפריל

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

ימי בין  המיצרים

יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים הם שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז (היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לצום תשעה באב (היום שבו חרב בית המקדש). 

ימים אלה מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן בתי המקדש הראשון והשני, וחלים בהם דיני אבלות ההולכים ומחמירים ככל שקרבים לתשעה באב.

לימי בין  המיצרים , נוסף  בדורות האחרונים  שבוע "הרה עולם" סמלי  ומשמעותי מאין כמוהו, לו  אני קורא השבוע ש"בין הצפירות". והתכנית  הפעם עומדת כולה בסימן הזה ש"בין הצפירות" .

אינני יודע אם יש עוד עם בעולם כולו שבֶשבוע אחד מרוכז וטעון, שחוזר על עצמו אחת לשנה, חושף את עצמו ביגון  וגאווה, למהותו ולישותו הקיומית. וזאת בשבוע שמתחיל בצפירה פולחת לב, ומסיים בצפירה גדולה ונוראה עוד יותר,שנשמעת מסוף העולם ועד סופו, צפירה מקפיאת איברים ונפש, חודרת ופולחת אל  מעמקי נשמתו הפצועה,של עם עתיק, עם של נצח. 

שבוע מיוחד ונורא, מזומן  לנו השבוע, שעולים בו הרבה מדרגות  מעל לפוליטיקה, ומצוקות היום יום, ונוסקים איתו לגבהים של  זהות , קשר ,משמעות זיקה וזיכרון. 

מצפירה לצפירה, 

בשניהם זיכרון של עשן וָאש. והקשר שלא יינתק  ביניהם, בין הצפירה הראשונה של השואה והתקומה, לזו  השניה של הגבורה והקוממיות,, 

בין  הצפירות נצחונו של העם שקם מן האפר, ושב לביתו, שב לציון, שהיא לו תמצית הווייתו. 

עשן קרמטוריון בצפירה הראשונה למול עשן של כלֵי ירי בשנייה. זיכרון לעם שהובל אל מותו, וזיכרון להולכים אל  הנצח בשליחותו של העם ,ומרצונם החופשי. 

בתחילתו של שבוע ,זיכרון המתים, בכל המיתות שבעולם, חולמי חלום שהגו את ציון על משכבם בלילות ובתפילותיהם ערב ובוקר, ומתו בכל  המיתות,בשל היותם יהודים, שחלמו כל ימיהם חלום שלא ויתרו עליו. 

סופו של שבוע – זיכרון למחרפים את נפשם למות, מממשי חלום דורות בארצם ועם נשק בידם. 

מצפירה לצפירה.

צפירה אחת זועקת כמו תרועת שופר אדירה ולעיניך בלוקונים , מוזלמנים, ארובות עשן רמצים  שחורים של אבק אדם,, רכבות, צעקות וזעקות וערימות, ערימות, ערימות, ערימות של כל מה שהיה פעם בן אדם שנברא בצלם. 

וצפירה אחרת, כמו תרועת סופו של קרב ובה עוברים בסך חברים והורים ואחים ובנים של מלחמות ישראל בארץ  ישראל, מפוייחי פנים ובעיניהם רישומו של הקרב שתם, והותירם בשדה עם חיוכם הצעיר והנצחי. איך אומר אלתרמן בבלדה לשאול בעין דור, במילים אשר שם בפיה של אם שאול, אשר עונָה לרץ שבא לבשר לה על מות בנה, המלך שאול. 

ועונה לו האם ואומרת לרץ: "את המלך פקד הדין 

אך יורש לו יקום עד עת 

כי עלי אדמתו השעין

את חרבו שעליה מת.

שבוע אחד, שתי  צפירות תוחמות אותו, נצח של ימים. וזיכרון לנצח נצחים. 

זיכרון הוא חיבור למעגל היסטורי שנותן לחיים משמעות, שנותן רצף היסטורי של עבר שהולך אל הווה ופניו קדימה. 

זיכרון פירושו חיים. 

הזיכרון, אם כן, הוא ניצחון שלנו על ניסיונות ההכחדה שרצו יותר מכל להעלים ולמחוק את הזיכרון הלאומי הזה שלנו, שהינו מסד לנו, שהינו  רצף בשלשלת דורות חוליה מתמשכת עקשנית שנופלת וקמה ולא מוותרת. הזיכרון אותו אנו מתעקשים לחיות כל פעם מחדש,הוא עוצמתנו הגדולה ונשקנו החזק מכל חזק, 

הזיכרון לשואה ולגבורה, והזיכרון לחללי מלחמות ישראל ובין שניהם, ובזכות שניהם, נצח ישראל. 

סרייבו

אני זוכר כשיצרתי את  הסרט "מטולדו לירושלים" המדבר  ביהדות הספרדית ודרכֵי נדידתה בעולם, לאחר  הגרוש מספרד, רשמתי בין אתרי הצילום , את אושוויץ, אני זוכר ,,,את  מבטי הפליאה של צוות עושי הסרט, ואת השאלה שחזרה על עצמה, אושוויץ? ספרדים?  מה זה שייך? 

 זה הרי סרט  על ספרדים, מה להם  ולגרמניה הנאצית ,מה להם  ולשואה? מה להם ולפתרון הסופי , מדובר  הרי בעדות המזרח??? וחשבתי לי ביני לביני , הלוואי  והם צודקים, הלוואי ולא היה קשר.

הלוואי  ויהדות הבלקן לא  עלתה כולה בעשן המשרפות,  ויהדות סלוניקי הלוואי ולא קנתה בחופזה  היסטרית, מכספה הפרטי, את הכרטיסים לרכבת  ,שלקחה אותם כמובטח, לעולם החדש ,שממתין להם איפה שזורחת  השמשׁ (כמו שסיפרו להם הגרמנים)

חשבתי גם  על משפחת אבי  שאיש לא שרד ממנה, ואף פעם  לא דיברנו עליהם בבית שבירושלים,

לא שמענו  בבית , ולו  מילה אחת על שואה, על רצח  עם, על קרמטוריון, על גז ממית ,,, הנושא הזה היה  מחוק בביתנו ,לא היה,,,לא קרה,,,אף משל לא היה,,, כך  שעד היום , כן עד היום , ממש עכשיו אני לא יודע בדיוק , מי היו  דודי , דודותי , בניהם בנותיהן ,כמה היו, איך נראו, מה חשבו או חלמו? כי  אבי שעלה ארצה מטרבניק, יוגוסלביה, כחלוץ , לפני השואה לא דיבר עליהם מעולם ,  אף לא מילה אחת.

אצלנו בבית בירושלים  של אחרי החורבן,,, לא הייתה שואה,  לא היה פתרון סופי , היה אלם כבד כל אימת שהנושא  הזה עלה,,,

שנים  אחר כך כאמור בעשותי  את הסרט מ"טולדו לירושלים", הגעתי  בעקבות יהודי ספרד לדורותיהם,, גם אל  לוח אבן גדול בסרייבו, עליו היו חקוקים  באבן, שמותיהם של ארבעה עשר אלף יהודים שנספו באזור  הזה של העולם, ובאות ג' היו רשומים שבעים שמות, בַשם  גאון וככה נתוודעתי בפעם הראשונה בחיי אל כל משפחתי, 

שם  ליד המצבה  הגעתי גם אל האנשים  שמזכרונם המקפיא, ברח אבי, שטוף זיעה קרה, כל ימיו  בעיקר לילותיו, בהם היינו שומעים אותו נע במיטתו, וממתין בכליון לב לבוקר  המציל… הם ונשיהם בניהם ובנותיהם רבנים ומוסיקאים סוחרים , ובעלי מקצועות  חופשיים כולם כולם בני משפחתי גאון.

כולם  כולם כנראה ,,, מי יותר ומי פחות,        בצלמִי ודמותי , ודמם, הזהה במבנה תאיו לַדם  הזורם בעורקי,,, 

זו הייתה לי  הפגישה הראשונה עם  משפחתי האבודה, כשאני חי  מאוד ומצלם סרט, והם הכי מתים שיש רשומים  בַאבן הקרה והדוממת, שמנציחה את זכרם.

בפעם  השניה בה פגשתי את  משפחתי הייתה מטלטלת  פי כמה וזה היה במסגרת  "שם עולם" , המכון לשואה ולאמונה,  בהנחייתו המרגשת עד כלות ,של הרב  קריגר,

בַסיור  הזה, עמדתי  ליד המשרפה , וביקשתי סליחה  מכל הניספים בשואת חיינו הגדולה , סליחה גדולה,,,

על  כי כבן  הארץ הזו , אימצתי לי את האימרה כְ"צאן לטבח",כמובנת  מאליה,  

צאן לטבח, הם?

צאן  לטבח?  

אלוהים  איזה עוול שעוללנו  להם ,כל השנים,

כן  אני יודע  כשאנחנו אומרים  גבורה אנו חושבים  תמיד על החייל המסתער, על   הטייס שחוצה עם מטוסו יבשות  אויב, חושבים על הגיבור , מחרף  הנפש, שמחלץ את רעיו מן האש ומשלם על כך לעיתים  בחייו.

זוהי  הגבורה  המוכרת, המובנת מאליה , המתוארת  בספרים, שעליה מחנכים דורות של לוחמים,

אבל  מה על  גבורת הנפש, של  היחיד עם עצמו,,,

בהיותו  במרכזה של  מאפליה, ושקיעת האנוש שבאדם, אל הצלמוות, והתוהו? 

מה יהא אז על דמותו,  מוסָריותו, גבורת היחיד למול  עצמו ולמול בוראו, גבורת היחיד   שלחם על מנת להשאר אדם בצלם אלוהים  שבראו? בָמקום בו מַלַך השטן, 

מה עם  גבורתה של  האם, האם היהודיה  הדוחפת בכל הכוחות  שכבר אין לה, את ילדתה הקטנה , שנצמדת אל  רגלה בַתור הארוך ,אל הכליון,,, 

דוחפת אותה בכל  כוחה ממנה והלאה , ממנה  אל החיים ,,, 

לַכוון  ההפוך מזה שמנגלה  ד"ר רצח סימֵן,  

מה על  הבעל שנתן את  מנת הלחם שלו לאישתו  החולה בִבלוקון הנשים, ומדי  יום החסיר מעצמו כמה פרורים ונתן אותם לה , עד ששבק  חיים מן הרעב בעצמו,

מה עם  הממתינים לקיצם  היוקד, והמחניק, בחורשת הבכא, הממתינים  בִדממה מקפיאת דם לתורם ,כי התנורים מלאים  בעבודה , ממתינים בעוד זרזיפי מוות שחור , יורדים  עליהם עם הרוח החמה הבאה מן התנורים כמו שלג רע, והם  מאמצים אל לב, האחד את השני, ומנגבים דמעה לנשברים, אפופים  ומחובקים ומלופפים האחד בתוך השני, 

אכן זו  גבורה מן  הנאדרות והשְגיאות  והמופלאות והחזקות וקורעות  הלב , בהן חזתה האנושות מיום  ברוא אלוהים את השמים ואת הארץ,  

ושם  מאחורי  המשרפה בעודנו  עומדים ביקשתי רשות לדבר  וצעקתי בכל הקול שבלבבי סליחה אחים, סליחה בני  עמי המרוחמים והגיבורים,

סליחה על  כי לבושתי קראתיכם  צאן לטבח, ואתם הרי  מגיבורי הגבורים של עמי  בכל מלחמותיו, לדורותיהם,,, 

עוד מעט  לא יהיו לנו  ניצולי שואה, עוד  מעט גם הדור השני להם  ילך ויפחת.    

רבותינו  ידעו איך  לנצור זכרון  , על ידי מנהג , על  ידי מצווה, על ידי תפילה, על ידי צום, על ידי  מועד קבוע שחוזר מדי שנה בלוח השנה, אצלנו יש נאום  ביום השואה שאנחנו יודעים בעל פה את תכנו ונושאו, ובקושי מקשיבים,

צריך  שנלמד מחכמינו  איך צורבים טלטֵלה לאומית, בֵזכרון  קולקטיבי של עם לדורות,

לא  רק כדי  לזכור ,אלא גם כדי  לחוש בַסימנים הקרבים של שואה חדשה, ולא  לתת לה לעולם , אבל לעולם , לחזור.

מחשבות  על כור היתוך

בשני העשורים הראשונים לעצמאות מדינת ישראל (שנות ה-50 ושנות ה-60) פעלה ממשלת ישראל לעיצוב החברה במדינה, לפי מדיניות כור ההיתּוך. 

היו  גם שקראו  לזה סיר לחץ, בו  נוצרת בסיר סביבה מבוקרת, אשר מעצימה את התהליכים הנוצרים בה  בעת הבישול ולפי העקרון הזה חשבו שיֵכָנְסו הכל ביחד מכל הגלויות  מהן באו , לסיר אחד ממנו יצא לבסוף הישראלי החדש,  

ולפי מדיניות זו, ביקשה המדינה לשלב את העולים, שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות שונות, בתרבות אחידה אחת, וכך ליצור זהות ישראלית משותפת. 

מדיניות כור ההיתוך התעלמה במכּוון ממגוון התרבויות שהביאו איתם העולים מארצות שונות. תרבויות אלו נחשבו לתרבויות גלותיות, עדתיות ומיושנות. התרבות הישראלית שביקשה המדינה לפתח ולהטמיע בקרב העולים, התבססה בעיקר על התרבות שהתפתחה בַיישוב בֵארץ ישראל, ועל התרבות האירופית שהביאו אתם העולים בעליות הראשונות. 

מערכת החינוך וצה"ל – היו שני הגופים המרכזיים שסייעו בביצוע מדיניות כור ההיתוך, ובפיתוח תרבות אחידה וזהות ישראלית חדשה. 

בחלוף הזמן, עוררה מדיניות כור ההיתוך ביקורת. מתנגדיה מדגישים בעיקר את ההתנּכרּות וההתעלמות מן התרבויות של העולים, ובייחוד – של העולים מארצות האסלאם. שבמקום לטפח  את תרבותם וגאוות היחידה שלהם , אילצו אותם להחביא, את תפארתם בֵבוידם הדירה, ופנימה בלב הממורמר הפגוע והמתוסכל.

מה שברא לימים  את ה"פנתרים" ומהומות "ואדי סאליב", והרי  גן פרחים עם שלל צבעים , יפה לאין ערוך מגן  שבו פרח אחד וצבע אחד משתלט על הכל.

השבוע  שהוא שבוע  מאוד מיוחד, שבעים  למדינה , עלו בי מחשבות  בהתייחס לאותו כור היתוך  אותו סיר לחץ שניסו דרכו לחבר  אוכלוסיות רחוקות זו מזו כרחוק היבשות  מהן באו ,

וחשבתי שאולי כבר הגיע  הזמן למחשבה אחרת , לכור  היתוך אחר , שיִלְמד ויֵיָשם  את הטעויות של העבר, 

ומאחר  וזה יום חג , אז  מותר לחלום חלומות בכוון  ה"יחד" המקווה לכל תושבי הארץ, שאנחנו  רק מדברים עליו ומעולם לא התקרבנו לשעריו.

 לחלום  הרי מותר,  כי חלום כל  חלום יש בו ברכה  ונסיקה למרומי הדמיון  המפרה,,,

ואני יודע  שחלק מן הדברים שאומר  כאן ועכשיו, לא יעלו בכלל  על הדעת ואפילו יקוממו, ובכל זאת ,לכבוד  החג למה לא בעצם?

 מה דעתכם על  תיקון טעות הסטורית, של מערכות  החינוך המפרידות ביננו כבר מימי  התהוותנו, וכבר מן הגיל הרך, של עולָלנו וטפינו? 

אתם  מתארים לכם  יציאה משותפת של  כל מי שחי בארץ , ואני מתכוון  לכל מי שחי בארץ כן, 

אתם  מתארים לכם אותם,יוצאים לדרך  החיים, במערכת חינוך אחת ,ממלכתית  של המדינה,מערכת חינוך שכוללת הכל.

לא  ממלכתית  דתית לא חילונית  לא חרדית לא ערבית ,,, אחת,,, הכוללת ומכילה בתוכה בכבוד את  כל השונה שהילד הקטן מביא עימו מן הבית,  

מכבדת  אותו , וכוללת את  תכניו בתכנית הלימודים,  

ככה שעם  שלם של בני כיתות א'  יהודים ולא יהודים חרדים  וחילוניים יוצאים לדרך החיים  יחד בברכתה של מדינה שמכילה את כל  הדעות והאמונות,  

כן  אני יודע שזה נשמע הזוי   ונורא, אבל זה יכול היה להיות נפלא,  ויכול היה להיות גרעין של תקווה גדולה.  איך כתוב שם "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז,  אולי לכך התכוון מ המשורר…?

תחשבו על  זה לפני שתפסלו.

ומה דעתכם לשבעים  השנים הבאות, על הרעיון למחוק מן הלקסיקון  את המילה פריפריה על כל המשתמע ממנה, ושזו תהיה מילה נשכחת  של שבעים השנים הראשונות, מילה שתעלם מחיינו לא בזכות הכבישים  והמחלפים , אלא בזכות הגשרים האנושיים שנבנה בדרך לשם ומשם,

ומה דעתכם שהשבת  (ואני לא יודע איך עושים את זה  מודה!) שהשבת תמלא את יעודה מן התנ"ך ושתהיה סוף  סוף גורם מאחד ולא מפריד, כשכולם מתחשבים עם כולם,  ובואו לא נכנס לפרטים,   

וזאת  כמובן יחול  במדינה יהודית  שמיישמת ואוכפת את עקרונות  השוויון לכל החיים כאן, הרשומים  במפורש במגילת העצמאות הישראלית בארץ  ישראל, 

וכן שתהיה מדינת  ישראל כזו המיישמת  את המוסרי והנעלה בצווים היהודיים  ששם שווים כולם בפני האל מהיותם ברואים  בצלמו.  

שתהיה לנו  בשבעים השנים  הבאות מדינה ישראלית יהודית ,יהודית ישראלית, הלוקחת  מן היהודי והישראלי את הנעלה והנשגב והשוויון המלא, לכל האנשים שכאן  שנבראו בצלם אלוהים.

עבודה גדולה לפנינו  בשנים הבאות אבל הרבה רעיונות שנשמעו הזויים  בתחילה הפכו למציאות, למשל מדינת ישראל. 

אחד באפריל                                    

כן  אני יודע  שכבר עברו  שבועיים מן האחד  באפריל, אבל מזה זמן , שאני חושב עד  כמה המנהג הזה לשקר ביום הזה הוא  אווילי , 

 אחד באפריל כידוע  לכולנו, הוא תאריך המוכר בארצות רבות כ"יום הכזבים הבינלאומי", ובו נוהגים אנשים לספר בדותות כדי לנסות להתל באחרים. 

חלק מכלי התקשורת נוהגים לפרסם גם הם בדותות ביום זה, ולכן גם הודעות אמיתיות המתפרסמות בו מעוררות לעיתים חוסר אמון. 

עכשיו,

זה היה פעם, כשכל  ההודעות היו אמיתיות  ובדותה שתולה בין אמיתות  הייתה יוצאת דופן ולכן האמינו בה.

אבל  מה לנו היום  כשכל הנכתב והנאמר  נקרא כ"פייק ניוז" , ואתה לא  מאמין לאף דבר שאתה שומע או רואה  או קורא עליו, 

אין יותר  ימים כמו פעם  שהמשפט היה כתוב  בעיתון היה גורם לך  לחשוב ולנסות להתעמת  עם האמור,,,

פעם  ביקרתי את  אחי הגדול ,  והוא שאל אותי למה לא סיפרתי לו  שאני מופיע בגבעתיים, ועניתי שאני לא  מופיע בגבעתיים, אז הוא אמר לי אבל זה היה בעיתון,  ועם זה כבר לא התווכחתי ,

 אפילו  שבאמת לא  הייתה לי הופעה באותו  שבוע בגבעתיים,

היום זה אחרת 

"היה כתוב,,,  אז היה כתוב" נו  באמת…אז מה?  

הוא  אמר,..  אז הוא אמר  אז מה,,,

מחר הוא  יתנצל,,, או  יגיד שיצאו דברים  מהקשרם ,,, או שהוא בכלל  לא אמר ,,,

 זה לא היה הוא שאמר,,, זה בן דודו,,,, שדומה לו

אמר  אז אמר, לא התכוון סליחה…. 

והכל נשמע  כלא אמין, כמוטה  כמכוון , וכל מביא אינפורמציה  מביא אותה עטופה בדעתו הפרטית , שלא  בהכרח גם האמת שלובה בה.

ימים  קשים לידיעה המהימנה,  ימים נוראים לאינפורמציה הנעה בַרוח,  

וּלְרוח  זה שהביאה,  

כך שהאחד  באפריל והידיעה  או המתיחה המתלווים  אליו הופכים בים של "פייק  ניוז" סתם לעוד בדותה אחת מיני רבות  בהם משופעת כל האינפורמציה הניחתת עלינו מדי יום..

וחשבתי  על רעיון  מהפכני היאה לימינו אלה  , שכמו שיש ,"יום אהבה" ו"יום  האם" ו"יום האב" ו"יום המשפחה" ו"יום  המעשים הטובים" לקרוא לַאחד באפריל יום  האמת הצרופה , על רקע כל הבדותות והספינים שמאכילים אותנו  בהן, זה יכול להיות מקסים שנייחד יום לאמירת אמת דווקא, מן חידוש  מרענן בעולם שיקרי שכל כולו פייק ניוז אחד גדול מה דעתכם?.

שיר במתנה

לתכנית  הפעם כותרת  בין הצפירות

ומה יותר מתאים מאשר לפתוח  היום אחרי הצפירה מאמש, ולקראת  הצפירה בשבוע הבא בשיר "פה בארץ חמדת אבות",

שמילותיו נכתבו כאן בארץ כבר ב-אלף תשע מאות  שתים עשרה, על ידי ישראל דושמן, 

שהיה מורה ללשון עברית וספרות בגימנסיה העברית "הרצליה" שבתל-אביב.

היה זה לקראת טיול בצפון הארץ שאליו יצאו תלמידי הגימנסיה, שאז ביקש המנהל ד"ר בוגרשוב מדושמן

לכתוב שיר-לכת, שאותו יוכלו התלמידים לשיר במהלך הטיול.

דושמן כתב את מילותיו על פי המנגינה של השיר האידי "מארש הגלות", שהלחין הרמן צבי ארליך,

אבל הוא  כתב זאת במילים מנוגדות לאווירת הייאוש והעצב שהיו בשיר המקורי, 

שגיבורו הוא אדם נודד, ללא עתיד וללא תקוה…

תלמידי הגימנסיה הפיצו את השיר של דושמן בכל מקום שאליו הם הגיעו במהלך הטיול שלהם 

והשיר נקלט במהירות בכל רחבי הארץ.

גם יהודי הגולה אימצו את השיר ושרו אותו עם שינוי קל: "שם בארץ חמדת אבות…".

אז הנה השיר מ- 1912 שלא איבד לדעתי מקיסמו ומיופיו:

"פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות, 

פה נחיה ופה ניצור, חיי זוהר, חיי דרור,

פה תהי השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה"…

שיר  שנכתב  באלף תשע  מאות שתים עשרה  לפני החורבן ושואת היהודים  במלחמת העולם השניה,, 

ושהינו  מתאים במילותיו  לכל הדורות שבאו  לאחריו.

שרים: מזל לוי וג'קי אבן-חן, שהקימו צמד שנקרא "המזל של ג'קי"

והם מקליטים שירים ישנים, כדי להעביר אותם גם לדור הבא.

שיר במתנה 2

אנו  בדרכנו  אל הצפירה השניה  של השבוע הבא

בו נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה והטרור. השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" נכתב והולחן על ידי נעמי שמר בתקופת מלחמת ההתשה, וההשראה לכתיבתו היו שני החברים זאבל'ה ויוסל'ה, הלא הם זאב עמית ויוסף רגב מנהלל, שלחמו יחד ב48',אחר כך, בַיחידה 101, בִפעולות התגמול ובַ"מוסד" באירופה. נעמי התיידדה איתם בצָרפת באמצע שנות ה – 60, וכתבה את השיר הזה כששניהם היו עדיין בחיים. מאוחר יותר נהרג זאבל'ה בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, 

גדולתו של השיר הזה היא בכך שהוא משקף הרבה סיפורים מקומיים וכאובים, והשורה "בתוך שדה ירוק אני עובר, ואתה מעבר לגדר", היא אולי השורה הכי ישראלית שיש… הנה הביצוע המקורי של להקת פיקוד מרכז עם הסולן דני וסלי, בעיבודו של יאיר רוזנבלום.

כותרים נוספים

יהורם גאון

האתר הרשמי