חדר מיון
השבוע הייתה מהומה, בה הארץ געשה ורעשה, כשראש הממשלה העליב גברת שקראה קריאות למולו באמצע נאומו,
וכבר שעה אחר כך, לא הייתה מהדורת חדשות אחת , שלא ציטטה את מה שאמר ראש הממשלה לגברת, "את משעממת" הוא אמר לה, בטרם שהוציאוה מן האולם,
בלילה זה כבר היה בטלוויזיה ,בכותרות ראשיות, למחרת היה עיתון שהגדיר את התקרית בשם "חזית בצפון" ,לא פחות חזית בצפון
מעניין מה יהיה שהחיזבאללה יתקפו , מה אז יכתבו, כי חזית בצפון כבר תפוס,
באופוזיציה מיהרו להגיב , ובחדשות הראו את אבי גבאי , בראיון מוזמן ומצולם כשהוא מדבר עם הגברת, בהודיעו לה ש"אותו היא לא משעממת",והיא מצידה אמרה לו ש"היא גמרה עם הליכוד",
היה גם מאמר שהגדיר את נתניהו בן אלמוות, ושהוא לא סופר את השכבות החלשות כי כולם יצביעו לו בזמן אמת כי "הערבים על הגדרות",
וככה מאמרים שלמים על החוצפה שלו,,,שלה,,,תלוי מי אומר מה, ובאיזה עיתון אתה כותב , ואני רוצה לשאול אתכם עם יד על הלב , חוץ מכל הבלגן וההזדמנות לחסל חשבונות , מישהו חוץ ממה שאמר ראש הממשלה לגברת, ומה שהיא אמרה לגבאי, מישהו יודע על מה מדובר? על מה זעקה הגברת המתפרצת, מישהו בכלל מתעניין חוץ מהחרקה, וה"קדימה בלגן" להבין מה היה שם באמת, על מה קמה הצעקה, חוץ מה-"את משעממת"
כי כל מי ששאלתי מה היה שם? מה היא אמרה לו? למה הוא בכלל היה שם? אף אחד לא ידע לספר לי,
אז ככה מאוד פשוט , מזה חמש שנים אין בקריית שמונַה חדר מיון, חמישים אלף תושבים, אלפי מטיילים מדי שבוע בגליל, אלפי חיילים , שבאזור, ואין בְמקרה וקורה למי מהם משהו ,אין חדר מיון להצילם כעזרה ראשונה , מאחר ובית החולים שבצפת , רחוק כדי נסיעה של ארבעים רגע ויותר , שזה מספיק זמן למות בו מדום לב,
זה הסיפור האמיתי ,מאחורי הבלגן התקשורתי המואץ, אין בקריית שמונָה חדר מיון,
אין חדר מיון בקריית שמונה , והיא מופקרת לֶמוקד רפואי ,אותו חנכו השבוע, שגובֶה כסף מן הבאים אליו. אבל שאינו פוטר בשום אופן את הצורך בחדר מיון.
זה הנושא האמיתי , והוא הרבה יותר חשוב ממה שהוא אמר לה או היא לו….
איומים
אני ער כמו כל אזרחי המדינה, למה שקורה באזור עוטף ישראל , המכונה משום מה עוטף עזה,, ער מאוד, מצר בכל מאודי על החיים שם שהפכו סיוט מתמשך לתושבי המקום, יודע שמֵעת לעֵת מעיפים באוויר עוד מנהרה, יודע שבונים גדר עמוקה מאוד כדי לחצוץ ביננו לָרעה אשר מדרום, ובעמקי נפשי בטוח , בטוח מאוד, שצה"ל עושה את מלאכתו נאמנה,
אבל משהו קרה לנו בזמן האחרון, שערער את בטחוני, וזה לא עניין של ידע , או משהו ששמעתי, מדובר בתחושות בלבד,
מה שערער את בטחוני זה האיומים שלנו, שאנחנו מזהירים אותם כבר תקופה ארוכה ארוכה, שיזהרו שאוי אוי אוי מה נעשה להם אם ימשיכו לתקוף ,שצה'ל הוא כביר, שצה'ל ערוך ומוכן , שצה'ל יגיב, שצה'ל חזק, שצה'ל יכה ,,,בגלל קו אדום שנחצה ,,, כמה עוד יכול הקו האומלל הזה להאדים אלוהים. הוא הרי כבר שחור מרוב אודם,
וראש הממשלה אמר השבוע ש"אם יש לו שכל, לחמאס אז שיפסיק את האש", ואני מתחיל לדאוג, לא מכוחו של צה'ל מן האיומים שלנו.
כי איומים זה לא אנחנו , אף פעם לא היינו,
איומים זה הם ,תמיד היו…אנחנו תמיד שתקנו.
איום זה משהו בממלכת הדמיון והפנטזיה, והוא לעולם יהיה פחות מן המעשה .ככל שמאיימים יותר , המעשה מאכזב יותר, וזה אנחנו ידענו תמיד והיום משום מה, קצת פחות.
הציבור מבין את מה שקורה , הציבור חכם , הציבור הוא בעל נסיון, לציבור אורך רוח יותר ממנהיגיו, צריך לתת לו קרדיט שהוא מבין את המצב לאשורו, שהוא חש ויודע שהאיפוק הזה שנוקטים עתה , הוא הדבר הכי נכון לעשותו, הכי עוצמתי שיש,
כי יש לנו עסק עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו ושהרציונל שלהם הוא הפוך במאה שמונים מעלות מזה שלנו, הם מקווים שנממש את האיום, הם מחכים לו, הם רוצים שנכנס ונכה, ואנחנו מתעקשים לא לתת להם את המתנה הזאת
(לא… אני לא מדבר על מליון וחצי בני הערובה של צבא החמאס, שחי רעב וצמא בין שלוליות הביוב) אני מדבר על החמאס ומנהיגיו, השרוי בַבונקרים הממוזגים, להם, ממש לא איכפת מאחיהם שגרים ברחוב.
כי אם היה איכפת להם היו להם כבר בתים שם, וגנים, ובתי ספר, לא מנהרות.
וכשהמטוסים שלנו כותשים רובע, הם עמוק במרתפים , בעוד עמם השבוי והאומלל מתגולל בהריסות.
משחק מטורף, אנחנו מאיימים עליהם בהרג והרס, ואין דבר שהם מבקשים לעצמם בעת הזו יותר, איזה ערך יש לאיום הזה, שרק מקווים שם שיתממש כבר, הם רוצים תמונות של ילדים מרוטשים , וזקנים בוכים, הם רוצים לרוץ עם אלונקות בלוויות מרובות הרוגים,.
אז מה שווה לאיים עליהם במה שהם מייחלים לו כל העת.
הרי מה שאפשר לעשות אנחנו עושים, ומה שצריך לעשות אנחנו לא רוצים,
אז בבקשה לא לאיים , רק לומר לנו לכולנו באומץ , בעיקר לסובלים האמיתיים, שבדרום, שזו מלחמת התשה, שלא החלה היום , ולא תסתיים מחר , ושאנחנו לא רוצים להכנס לשם כדי לא לסכן את בנינו היקרים ,במבצע עליו נצטרך לחזור בעוד שנה,
אני זוכר את מלחמת ששת הימים את הדממה, את הציפיה, את המתח, את דיממת האלחוט שבכל החילות, את המראות בטלוויזיה של הפלוגות המצריות שרצות בכבישי קהיר ,עם שירי לכת מלחמתיים, וקול קהיר שאיים עלינו בְמלחמה כוללת' ותבוסה נוראה, בכל החזיות,,,כן ככה הוא אמר הקריין,
אני זוכר את הימים , את המתח את השקט שלנו,,, , הם איימו ואיימו ואיימו ואנחנו שתקנו ושתקנו,ושתקנו.
ואז אחרי השקט הנורא' כמו ממיתר של קשת אדירת מימדים , יצא חיל האוויר בבת אחת ובשקט, ובארבע שעות מחק את חיל האוויר המצרי.
ואחרי שקט בלי איום ,לחמה ארץ ישראל על חייה , במהלך מלחמה שאיש לא אמד את ההולך לקרות בה, כי האומה שתקה מאוד והשטח הכולל שנכבש גדל פי שלושה מגודל שטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה.
עכשיו כשאנחנו מאיימים כמוהם ומשתלבים במרחב המאיים כמוהם, אני מתחיל דואג לא לעוצמתו של צה'ל, הוא באמת הכי חזק פה באזור המטורף הזה, ובכוחו לשטח מקומות גדולים מעזה, אני חרד לכך ששם למעלה לא יודעים איך , ומתי , וכמה ,מנצלים נכון את העוצמה האדירה שבידינו. אז מאיימים,,,
ומאשימים האחד את השני בחוסר מעש, ושוב מאיימים,
אם צריך לתקוף תוקפים לא מדברים תמיד היינו כאלה ,אין שום סיבה שנשתנה.
כשאתה שותק ולא מאיים אתה הכי מפחיד כי לא יודעים מה הם תכניותך , כשאתה מאיים ומאיים ומאיים ומאיים אתה לא מפחיד יותר בכלל. אתה מדאיג.
שני יקומים
אתמול לקחתי שכפ"ץ, ונכנסתי היישֵר אל האש הרעה והזרה והכעורה, של הרשת החברתית אשר במחשב שלי,
וגלשתי בינות לירי ולהפצצות, אשר בַמלחמה היום יומית ,המתנהלת שם, במסך המדמם, מדי יום וכל היום,,
הלכתי זהיר ושפוף, בינות לֶהרים בואשים וצחנה צורבת, והייתי עֵד נדהם, למלחמת האזרחים הנוראה והאיומה המתחוללת שם בתוככי המרשתת, מלחמת הכל בכל,
איש ברעהו, כולם בולעים את כולם, ולא סתם ,מדובר בהרג אמיתי , בהמלצות חמות לרֶצח ,בהמלצות של השמדה, של טיהור, אלה את אלה, ימין מלוכלך , שמאל מטונף, פשיסט, ונאצי והיטלר וחמלניצקי,כולם שם,
אתה נכנס אל מלחמת החורמה הזאת של איש באחיו, ונדהם לעוצמת הרגשות, הרוע, השנאה החולי המוגלתי המטנף את המסך, ואתה עומד נדהם לנוכח מלחמת אזרחים קשה, שמתחוללת בעם בינו לעצמו,
כבר מזמן אין בַמלחמה הזאת שבויים, אין חסד, אין רחמים, זה עד הסוף המר כולם הורגים שם עם מקלדת מוגלתית, חסרת פשרות ונטולת רגש את כולם, להרוג להשמיד ולאבד את הצד השני שלא חושב כמוני, למחוק אותו ועכשיו, מעל לפני האדמה ,למחוק את זכרו ולפזר לרוח את אֶפרו, דם ואש ותמרות עשן, ואתה מפחד לצאת מן הבית ירא את הלהבות המאיימות לפרוץ , מבעד לחרכי התריס הסגור, שמאיימות לחדור פנימה ולשרוף לי את ביתי מבצרי.
ואז
ואז קורה פלא גדול אתה יוצא החוצה לרחוב ,,, ושֶקט,,,
שום דבר מן המלחמה שהיית בה ממש עכשיו למול המחשב, מלחמה, שנטלת בה חלק ונפצעת בה עד זוב דם,
שום דבר אין לו שם בטוי,
ברחוב השקט אנשים מחייכים מברכים אותך לשלום, יושבים בבתי הקפה, ומתענגים על רוח ים קלילה הבאה ממרחק, ובלילה השמים זרועי כוכבים רקיע מלוטש, שלווה בכל, ושלום אופף את הארץ. ומסתבר לך לשמחתך שהמצב באינטרנט , הרבה יותר חמור מן החיים האמיתיים,
הלכידות החברתית , הסולידריות שבין האנשים, הרחמים והחסד שבכל פינה, גדולים בחברה האמיתית , מכדי שיגיעו לאלימות של ממש.
כי בַחברה הוירטואלית אתה מקלל אוויר, בחברה האמיתית זה בן אחותו של מי שאיתך במילואים, וזה רחוק מן המצב באינטרנט, מעורר תקווה אפילו, נוטף נחמה, תחושות של נועם שיש מרחק, מרחק גדול, בין שני היקומים הוירטואלי הבלתי מחייב, והמציאותי איתו ובו אתה חי באמת.
החברה האנושית המציאותית הרבה יותר טובה מאשר זו הוירטואלית שבאינטרנט.
שני יקומים לנו ,ראוי לדעת זאת, זה שבאינטרנט, או בעברית מרשתת מן המילה רשת, שהיא במקרים מסוימים פתיון ופח,,, ושם מלחמה וחורבן, ובאשה,
והיקום האחר זה שברחוב, הרחוב האמיתי הלוואי שכך ישאר תמיד , כי ביום שהמרשתת תעבור לרחוב, (כמו בסוריה למשל ששם הרחוב לוהט יותר , מן המרשתת,) ביום הזה בו לא יהיה הבדל בין שני היקומים, הוירטואלי המוטרף והמציאותי השפוי, עדיף יהיה לא להיות בעולם הזה בכלל.
מפורסמים בצניעותם
בבית שלנו בירושלים , הייתה מנורה יפה מעץ , וקראנו לה מנורת ט'ו בשבט, כי רק בט'ו בשבט , היינו שמים אותה על שולחן האוכל, והיא הייתה מאירה באור יקרות חם, את הפירות שהועמסו על השולחן, בנדיבות חגיגית .
ליד המנורה הייתה צלוחית מכוסה במטפחת תחרה לבנה כשלג, ואבי נהג בתום הברכות , לשים מתחת למטפחת , מטבעות של כסף לנדבה ,ואז החרנו אחריו, אנו האחים ,כל אחד בתורו, ותרמנו מדמי הכיס שלנו לצדקה, ואת המעות היינו שמים ,אל מתחת למטפחת שנועדה להסתיר את התרומה , כדי שלא נדע מי תרם , בעיקר כמה תרם.
את הכסף הזה היה מעביר אבי לקופות הצדקה שבבתי הכנסת, במרכז העיר,
וחלק אחר מן המעט שהיה שם, הייתה שולחת אימי ל"רבי מאיר בעל הנס שבטבריה".
וככה בַדרך המופלאה הזו לימד אותנו אבינו את מהות המושג מתן בסתר.
כשאתה תורם בסתר, ואיש לא יודע שתרמת, זו אצילות, כשאתה מודיע ומפרסם את נדיבותך, זה גם יפה' אך פחות נאצל.
בבית המקדש, הייתה לישכה שקראו לה, "לשכת חשאין". ככה לא ידעו מי וכמה תרם, ואין ידוע מי הנתמכים.
עכשיו לעניין המֶחוות ,האנושיות , בהן אנו משופעים ,ושעליהן אנו מרבים לקרוא בעיתון.
ואני מתכוון לאומני בידור , שמתבקשים להנעים בשירה או במשחק לחולים שנפשם רצוצה ועגומה מן התרופות ומן האימה,
או שהם נקראים לשמח, נזקקים במוסדות חסד,
אז יש אומנים שבאים בַסתר מרעיפים עונג וחדווה , והולכים להם בסתר, ונדיבות ליבם ,ואצילות נפשם, מגעת עד לשמי למרומים,
אני מכיר לעומתם ,אחרים שמַגיעים אל החולים, או אל חסרי היכולת, למופע של התנדבות וחסד,
עם פמליה, ויחצן שיעביר הכל מאוחר יותר לכלי התקשורת, וצלמים, ועיתונאים, וספרים , ומְאפרות , וּתאורנים, ואחר כך קורא על הנדיבות שלהם, בעיתון , ורואה קטעים מן האצילות שלהם, בטלוויזיה ובראיונות למכביר, וזה בלשון המעטה, אצילות אחרת שגם לגובה של ריצפה לא מגיעה.
כך שאֶל מול היפים בנפשם באמת שבאים בסתר ומתנתם לבבית מאין כמוה,
לא חסרים אצלנו מפורסמים בצניעותם, המנצלים כאב וחולי להאדרת שמם. זה מותר ,אין חוק שאוסר זאת, אבל זה לא ראוי , ואפילו דוחה,
החמאס מול הרשות
אני גדלתי וחונכתי על אמת הטוענת, שבאנו מן הגלות , והתיישבנו כאן בדין חבר העמים, ומצאנו עצמנו דוחקים בשל כך , את רגליהם של חלק מן המקומיים שהיו כאן, ושלא קיבלו את עובדת נוכחותנו, ולכן פרצה ביננו מלחמה , שגרמה לחלקם לברוח מכאן בתקווה לחזור ,תקווה שהפכה אותם לפליטי עד, הם ובניהם ובני בניהם, עד לדור אחרון,,, מאז במחזוריות של כעשר שנים לערך אנו נלחמים בהם והם בנו ,לצד הסדרים של פיוס שמזה שנות דור לא צולחים.
גדלנו וחונכנו על אמת שאם נחזיר את אשר לקחנו במלחמות , יכון כאן גן עדן עלי אדמות, ולפי קו המחשבה הזה עליו חונכנו, אין מנוס מן המחשבה שאם לא היינו פה בכלל לא היה כיבוש, ואם לא היה פה כיבוש ,(שגם הוא שנוי במחלוקת) היו כאן כפרים מוריקים , ארץ רוגעת בדמי הליל ,רוח מים הומה, בין שיבולי קמה
ועדרים היו יורדים מן הגבעה, כשרועה בחליל מלווה את העדנה שסביב.
אבל מה אני צריך לחשוב כשאני שומע למשל,שמי שמונע מחוות הומניטריות מן הפליטים שבעזה , זה לא אנחנו ישראל, ששולחים לשם משאיות של ציוד ורפואות ואוכל, לא לא אנחנו, מי שמונע אלה בעיקר אחֶיהם מרמאללה, שרוצים אותם רעבים, שעושים הכל שלא יהיה להם דלק , ולא חשמל ולא מים, ומתענגים על נחלי הביוב הזורמים שם , לעומתם החמאס שבעזה, רק ממתין לנשיא מרמאללה, שיבוא לביקור משפחתי שהרי הם אחים , כדי להשליכו מגג אחד הבתים כפי שכבר עשו לאנשי הרשות ששלטו ברצועה בזמנו.
ואני חושב לעצמי הם הרי מייחלים שלא נהיה פה שנעלם שנתאדה, ואני תוהה מה יקרה אם אכן חלומם יתגשם,
בעצם אני יודע מה יקרה , מה שקורה בסוריה על שבע מאות אלף ההרוגים ומאות אלפי הפצועים , וזה רק הבקרוב של מה שיהיה כאן, אם אנחנו לא נהיה ונשאיר את האחים בנפש לנפשם.
זוכרים את לוב שמנהיגה נרצח ברחובה של עיר, את תימן , עיראק , סוריה , ככה כן ככה, היה נראֶה האזור כולו אם הערבים שבאזור היו בו לבדם , בלי היהודים שתקועים להם באמצע , היהודים משיבת ציון…
ואני תמה איך לא קם עדיין במשך מאה השנים של הקונפליכט שביננו לערבים, המקומיים, צדיק אחד מוסלמי, שיודה על האמת, אחד שיאמר תודה למדינה הקטנה והנאורה הזאת הדמוקרטית , בה כל תושביה שווים בפני החוק,,, אחד שיודע וחש, שאם לא ישראל החוצצת בין האחים שבצפון ובדרום ובמזרח, היה הכל עולה כאן באש. בשנת אלף תשע מאות ושבעים, פלסטינים החלו מפרקים את הממלכה ההאשמית, של חוסיין,שלוש מאות טנקים סורים באים לו מצפון, כוחות מלוב סודן, ערב הסעודית באו להכחידו , ומי שנחלץ לעזרתו של המלך להצילו מאחיו זה ,,,נכון,,, ישראל !!!המדינה שהעולם הנאור רואה בה את שורש הסכסוך.
מה?לא מגיעה לנו תודה על הצילנו את ערביי האזור , מגורל אחיהם שבשאר ארצות ערב , ששם אין מדינת ישראל לקלוט את הברקים בשבילם.
ולולא אנחנו שחזרנו לביתנו מממשים חלום דורות, עוד ארץ ערבית הייתה כאן מחולקת מבותרת לשבטים לעדות לפלגים ארץ שנלחמת בעצמה , ומכלה את עצמה ועורפת את ראשי בניה ואחיה, , כי המשטמה שבינם לעצמם היא פי כמה וכמה נוראה מזו שבינם לביננו,
אנחנו מחזיקים למעלה ממאה שנה את הניצרה של הרימון הנורא שעלול להתפוצץ כאן, לא ביננו לבינם אלא בין האחים שבמרחב המוסלמי,
כי האינטרס האמיתי של עמי האזור המוסלמים, לפני שינאת הכופרים היהודים, זה איזה מוסלמי יהיה כאן ריבון על הערבים, האחרים ובשל כך איזה גרון של איזה אח לשסף קודם. .
לא ראוי אם כן, שבטרם נחתום על איזה הסכם איתם, שלא שווה את הנייר עליו הוא כתוב , שהם יחתמו קודם כל, הסכם בינם לעצמם, הסדר בין האחים שבין רמאללה ועזה ,בו יתחייבו לא להלחם ולשנוא ולתעב ולהרוג קודם כל את עצמם?
בתהילים עב' כתוב מה שמאחל דויד המלך למלך שלמה: מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ;
מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ.
זה מה שאנו ראויים לו ,מן המרחב והשכנים, ולא לעזאזאל בלונים של נפץ.
מדרשיר של עובדיה חממה
עובדיה חממה ,מלחין בחסד, בחסד עליון והוא גם תלמיד חכם, הוא סיים להלחין חמישים ושניים שירים, כשכל שיר , הוא בֵאור שלו , לפרשת השבוע, אהבתי מאוד את הרעיון , לשבץ את המפעל הזה בתכנית,
השבוע פרשת לך לך "ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך"
בו מובע הצורך המתמיד בִתנועה ובהתקדמות במעלה הדרך,
לא להתקע בַמקום עם מגדלי בבל במסע ההגשמה ומימוש היעוד,
לא להתקע בַיציאה מתיבת נח אזור הנוחות
לא להתקע בַרצונות האגואיסטיים המגבלות והדפוסים המולדים העומדים בדרכך החד פעמית ,
רק שם בַדרך, תוך כדי תנועה מתמדת , וחיפוש בלתי נלאה ,תתגלה לנו(כמו לאברהם) התכלית האלהית המיועדת לנו ("אשר אראך")
וככה עודנו הולכים ותמיד נלך לעצמנו ולארצנו.
לך לך לארצך
אשר לך הבטחתי
שנים אני בדרך אל
אבל עוד לא הגעתי
אל המנוחה אל הנחלה
אל ההבטחה
אל עמק הברכה
כמה זמן אהיה בדרך
או בערך
כמה שייקח
הן ממנה לא אברח
אבל גם לא מעצמי
את ה"מדרש שיר" הפעם ישיר גיל עקיביוב
