קריסת מערכות
עכשיו זה כבר אחרי המלצות של המשטרה , שקבעו כי יש להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו, והחוק ביקש, לחכות בסבלנות להחלטתו של היועץ המשפטי, כי הוא זה שקובע, רק הוא.
ואכן חיכו להחלטתו של היועץ המשפטי, שהחליט שאין מקום להעמיד למשפט את ראש הממשלה, והממשלה המשיכה ופעלה עד שסיימה את ימיה,,,
לא זו לא נבואה זו היסטוריה!
זה קרה לפני עשרים שנה, והמשטרה חקרה כבר אז כמו עכשיו, באזהרה את ראש הממשלה. ששמו לא השתנה מאז , בנימין נתניהו,
את חקירת המשטרה, ניהל אז ניצב סנדו מזור, ולפרשה קראו אז פרשת בר-און חברון בה הועלו חשדות כנגד בכירים בישראל, ובהם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ומפלגת ש"ס, כי היו מעורבים בקנוניה למינוי יועץ משפטי לממשלה. והחשדות היו אז שלכאורה הסכימה סיעת ש"ס לתמוך בהסגת צה"ל מחברון בתמורה למינוי עורך הדין רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, שהבטיח עסקת טיעון מקלה ואז כמו היום הייתה המלצת משטרה חמורה לפיה יש להעמיד לדין את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעבירה של מרמה והפרת אמונים.
בעשרים באפריל אלף תשע מאות תשעים ושבע, פירסמו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל את מסקנותיהם. ובין היתר קבעו, שאין להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה מחוסר ראיות; וכן נקבע כי נתניהו לא היה מודע לקשר בין דרעי לבר-און,
נתניהו הופיע אז בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו, וכפר בהאשמות הפליליות שהועלו כנגדו.
וזה לא דף מסרים, כפי שחלק עשוי לחשוב, זה באמת מה שהלב חש והחוק מורה לעשות.
כל מה שאני מנסה לומר ,,, יותר נכון לבקש, כמעט להתחנן, הוא שיחד עם הרצון והחובה לא להקל ראש בכלל בהמלצות המשטרה ,שהן קשות וחמורות, ויש לקחת אותן ברצינות הראויה, ,מאידך לחדול מלהיות דורסנים כל כך , מתלהמים כל כך , ממהרים להכרית, על כל הקופה, נבצרות עכשיו !!! ותוך כדי מאבק פוליטי מרסקים לגמרי "על הדרך", את כל המערכות עליהן מושתתת הדמוקרטיה המפוארת שלנו. טוחנים עד דק את האמון הציבורי בשלוש הרשויות מסדה ותשתיתה של החברה כולה ,
הכנסת כרשות המחוקקת; הממשלה כרשות המבצעת, ומערכת בתי המשפט כרשות השופטת. תנאי לקיומן הם האיזונים והבלמים שביניהן וההרמוניה החייבת לשרור בין השלוש, כדי לשמור על הציבור כל ציבור דמוקרטי מלהפוך לג'ונגל, בו "כל דאלים גבר". ומה שקורה עכשיו זה שכל שלוש הרשויות מתקסחות ומקסחות האחת את השניה וגם את עצמן בינן לעצמן, ,"וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב" השר הממונה על המשטרה נגד המפכ"ל" הפרקליטות נגד המשטרה , המשטרה נגד היועץ המשפטי, היועץ המשפטי נגד המשטרה,(כן שמעתי אותו מספר על האידיליה השוררת)
לא סתם אמר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ."
אנחנו אפילו כבר לא בולעים האחד את השני, אלא זוללים אותו ומהר , כדי להקיא אותו ועליו ,
לא שלא חשוב לי , אם יש ממש באשמה שנמצאה או אַין, חשוב לי, מאוד חשוב לי, כמו לכל אזרח אחר שוחר חוק, אבל הדרך בה היא מוצגת האשמה, כתכנית ריאלטי המתנהלת באולפנים ולא בבית המשפט, מתכַוְנֶנת לפי שעות שידור מזילה ומנדבת במתח ראוי, זרזיפי אינפורמציה ישר לאוזניות של היושבים באולפן כאילו היו אלו מספרי לוטו או טוטו של זכיה או מפלה, ובכך מוזילה עד עפר את מקומה של הרשות השופטת ומייתרת אותה לחלוטין. כי המשפט כבר תם באולפן.
כולם נאבקים בכולם היום , בשמו של הצדק והמוסר ,כשהמלחמה האמיתית , היא הממשלה הבאה ומי ישב בה, ועל הדרך יורקים האחד על השני, המהומה תיתם בסופו של יום , ואנו ניוותר עם הריסות הבניין.
מה שנעשה כאזרחים שחשים ,שיש המלצות משטרה , ושרוצים להמתין כחוק ליועץ משפטי שיקבל אותן ויחליט, כשלכולם שם למעלה אצה הדרך לסגור עניינים כבר עכשיו כבר היום ,לא מקנא ביועץ המשפטי שאחרי חורבן המערכות הכולל, כשיד איש באחיו כאמור , עוד צריך להחליט משהו בעודו מפלס דרך לביתו בין המפגינים שרוצים החלטה עכשיו.
אוי לו מיצרו עכשיו ואוי לו מיוצרו, יחליט כך ,יאמרו משוחד, חייב את משרתו,
יחליט אחרת יאמרו משוחד לא רצה להראות חייב ,,, ואנחנו כולנו מה?
אז ככה אני ממתין בסבלנות למסקנותיו של היועץ המשפטי, יהיו אשר יהיו, לא כי אני בעד ראש הממשלה , אלא כי אני להבדיל מהרבה אחרים בעד החוק,
לינץ
קראתי השבוע, שבאוגדת איו"ש ממשיכים לתחקר את התקרית החמורה שבמהלכה חולצו שני חיילי צה"ל מידי המון פלסטיני שתקף אותם בלב העיר ג'נין.
כבר עתה ברור בצבא שלולא פעולת ההתערבות העיקשת של השוטרים הפלסטינים, האירוע היה מסתיים בלינץ' אכזרי מול המצלמות.
מתחקיר ראשוני של התקרית עולה כי נָגַד בשירות קבע וחיילת בשירות חובה, עשו דרכם משבי שומרון לעפולה והשניים, לא הכירו את הגזרה והסתמכו על אפליקציית Waze.
בצה"ל יבחנו אם להעניש את איש הקבע הצעיר שפיקד על הנסיעה, וכן יבחנו את הדרך שבה שולחה הנסיעה על ידי הגורמים הממונים בגדוד. מהתחקיר הראשוני מסתמן כי הנַגד והחיילת התעלמו משלט שאוסר על כניסת ישראלים לג'נין.
עד פה הכול טוב ויפה,
שמנסים לברר אם יש אשמה אצל החייל והחיילת, או לא,
אבל אותי מטריד ,שלא מבררים גם למה היה לינצ' , ואת הדבר הנורא הזה,(הלינץ) שהוא עצם העניין , מקבלים אצלנו כגזירה, חסר לי הבֵרור, למה בעצם שיעשו לינצ' לחייל שטעה בדרכו.?
מתוך שלא מזכירים זאת בתחקיר אני מבין שאת זה אין מה לחקור כי זה מובן. שכך היה וכך יהיה , לינצ' בחייל שטעה הוא נתון, וסיכון שצריך לקבל נקודה.
לקבל כמובן המון מוסת שמתנפל על שני חיילים שטעו בדרכם, וכמעט עוד רגע היה העניין מסתיים כמו הלינץ של רמאללה ,
אנחנו לא שמים לב אבל עניין הלינצ'ים פעם בסילוואן פעם בתפוח ,פעם בקלנדיה פעם באבו דיס ,ועוד הרבה אחרים ברחבי יהודה ושומרון, מתקבלים אצלנו כמן ,רעה ממארת,שאנו מחויבים בה, ובדרך כלל אנו מתרכזים תמיד בשני דברים חשובים כשזה קורה , האחד איך נקלענו לשם , והשני במידה ופלסטיני עוזר ליהודי להחלץ , אנו מהללים אותו ומשבחים אותו, אבל מה עם הבֶרור העמוק יותר, המנסה להבין , למה זה בעצם קורה. ולמה תמיד רק הם שעושים לינצ' ומדי שבוע כמעט, בכל רחבי יהודה ושומרון. (כן אני זוכר לא שכחתי,
ברוך גולדשטיין והילד אבו חדר,,,)
לעומתם מאות שמות של סכינאים ומתפוצצים ,ולינצ'אים, שלא יסַפרו מרוב ושאיש לא יודע את שמם בכלל, מרוב היותם רבים כל כך,
ואני תוהה ושואל, בעודי מקבל זאת כמובן מאליו, איך זה, שבקניון רמת אביב למשל, יש המון ערבים ,הבאים מן השטחים, שקונים שם, מדי יום ,ובעיקר בחגים המוסלמים, ויושבים בבתי הקפה וזה הדבר הנפלא ביותר שיכולנו לייחל לו, ואני כאזרח ישראלי, רואה בעובדה הזו תחילתם של ימי משיח, ואם חלילה היה קורה פעם שישראלי חמום מוח, היה תוקף את היושבים הערבים כל הקניון היה אץ לחלצם, כל הקניון לא אחד בודד…
למה זה לא קורה בדיוק כך בג'נין, שאני יכול לשבת שם בביטחה בבית קפה, ואם כבר מישהו נחלץ שם לעזרת ישראלי מותקף אז הוא צריך עכשיו להישמר מפני השכנים שלו שלא ירגמו אותו באבנים.. כמו בלינץ האחרון בו נקראים השוטרים הפלסטינים המחלצים בוגדים לא פחות.
אז אני מבין , זה כי יש כיבוש, והמצב אינו שווה, אלא כמו בין כובש לנכבש, והם כנכבשים, מתוסכלים ,וזועמים וכועסים, (וגם אנחנו פוגעים בהם, כן,,, ברוך גולדשטיין והילד אבו חדר),אבל אפילו שאנחנו כובשים , מספר הפעמים שהם בגלל תסכולם שחטו אותנו ודקרו והרגו ופוצצו אותנו , והתפוצצו הוא מספיק והותר כדי שגם אנחנו נהיה קצת כועסים וחמומי מוח, ומתוסכלים, והנה בכל זאת שום דבר לא קורה ,והם באים לכאן לכל מקום בבטחה גדולה, ואנו לא עושים שום לינצ' בשום מקום, (גולדשטיין אמרתי כבר ומוחמד אבו חדר) כן שום דבר לא קורה ואנחנו יודעים לרסן את עצמנו ,ואני אגיד לכם למה, כי אין לנו מערכות חינוך לשנאת ערבים , ואין לנו שירים ששונאים ערבים ,ואין לנו שיעורים בהסטוריה או גאוגרפיה שמעלימים מן המפה את הערבים החיים כאן, שבין הירדן לים,
אין לנו
אין לנו מערכות המלמדות לשנוא. יש לנו צבא אחד שתפקידו להגן עלינו לעומתו
אצלם לא יספרו מרוב ,המחרפים נפשם לא כדי להגן על עצמם, אלא רק כדי להרוג בנו בכל דרך
מגדודי חללי אל-אקצא: וכוח 17: והתנזים וניצי הפת"ח:
וגדודי אבו ריש: ו"גדודי השיבה
והחזית העממית לשחרור פלסטין:
וגדודי אבו עלי מוסטאפא: והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין:
וגדודי עז א-דין אל-קסאם: וחמולת קוואסמה, וה"מרביתון" והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני:. ופלוגות אל-קודס.
וצבא האסלאם
ועוד ועוד גדודים ,נשרים וניצים וינשופים ונחליאלים, וירגזים, וחרטומנים שכל יעודם להרוג ישראלים בכל מקום ובכל מצב,
נכון גם אצלנו, גולדשטיין, ומוחמד אבו חדר,
קראתי שדיפלומט פלסטיני בשם עבדאללה אבו שָוויש ערך סיור לסטודנטים מקנדה במטה האו"ם בניו יורק. והוא אמר להם כך: "מעולם לא פספסתי הזדמנות לזרוק אבנים על הישראלים,. היום אני מבוגר, אבל אני מלמד את ילדיי להתנגד".
"אנו גאים לזרוק אבנים, ולא נפסיק לחנך את ילדינו לזריקת אבנים", הדיפלומט הפלסטיני הוא יועץ בכיר לוועדת הפיתוח של האו"ם והוא חוזר על דבריו ואומר "אנחנו מאוד חכמים ומומחים בזריקת אבנים, אנחנו מאוד גאים לעשות זאת ולא נפסיק לחנך לכך את ילדינו.
דיפלומט באו'ם, והוא לכאורה אמור להיות בין הראשונים לקיים עימנו שיחות, של שלום.
הוא ימשיך לכן לחנך את ילדיו, לפגוע ביהודים ,באשר הם, ואנחנו נמשיך לחקור למה חייל סיכן את עצמו ונכנס בטעות לעיר ערבית, ששם ערכו לו לינצ' ושזה עכשיו מובן יותר, אם גם הדיפלומטים שלהם מחנכים את בניהם לפגוע ביהודים. גולדשטיין כבר אמרתי?
מדעי הרוח
אתם יודעים ששיעור הסטודנטים במדעי הרוח ירד בשני שליש, מ-עשרים ושלושה אחוז ב-1985 עד לשמונה אחוז, ב-2017. רק שמונה אחוז מכלל הסטודנטים שלנו הולכים למדעי הרוח,
משבר מדעי הרוח מביא עמו גם משבר בֵלימוד ומחקר של התרבות העברית-ישראלית.
ב-עשרים השנים האחרונות (מ-1977) ירד מספר הסטודנטים ברוב מקצועות הלימוד במדעי הרוח, ובמיוחד בֵמקצועות עם דגש מקומי-ישראלי: בֵספרות עברית נרשמה ירידה של 74%,(שמעתם נכון) בְלשון עברית של 60% ובהיסטוריה ישראלית של 56%.
מה קרה לעם הספר? שעל הזיקה העזה שבין הספר לעם הספר כתב גרשם שלום:
"העם היהודי, שמצד הווייתו הביולוגית כמעט שלא היה ראוי לתשומת-לב יותר מאיזשהו עם אחר מעמי המזרח הקדום שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, העם היהודי,הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו. העם והספר כרוכים היו בַתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם. סוף ציטוט
מה קרה לעם הספר, שהרוח שפיעמה בו שנים רבות בכל הגלויות , הרוח שהחזירה אותו לארצו, הפכה בהתממש החלום הרוחני, לֵמקצוע בשם מדעי רוח, מקצוע לא מכניס,
איך קרה לו לבן עם הספר, שאין הוא רוצה לעסוק יותר, בַתחום (שאפילו שאין כסף בצידו), עדיין יש בו תחושת שליחות וחשיבות ,של קשר , חוליה בשרשרת דורות, וזיקה.
לדעתי החברה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה את המותרות, שלא לעסוק בעולם הרוח, כי זו מהותה, המהות שהיא מעבר לקיום, מעבר להשגיות ולרווחים הרבים,
אם החיים האמיתיים אכן נמדדים בחיפוש אחר משמעות, אנחנו לא יכולים להתקיים כְעם בלי רוח, כי אם ההיי טק יהפוך לַמוטו החברתי שלנו, ויתפוס את מקומה של הרוח, זה יעבור ויבטל כל דבר לפי אמות מידה של כדאי או לא,
בלי הרוח (יוצרת הזיקה והקשר למקום) בהחלט אפשר לשאול האם כדאי כאן או באמריקה, האם כדאי חייל קרבי ,כמגן על הכלל, או שמונה מאתיים כהכנה לחיים,
לנו בארץ הזאת וסביבתה הבוערת והתזזיתית, חשובה לנו הרוח ,ואוצרות הרוח הבלעדיים שלנו אסור שיוותרו בקרן זווית , כי הן המסד והתשתית והצידוק, לקיומנו בכלל , וכאן בארץ בפרט
על המדינה לייצר כדאיות , לתגמל מאוד אנשים שעיסוקם הוראה ורוח , המדינה צריכה ליצור תחושה שהרוח היא הדבר המוצק והמוחשי ביותר לנו כעם .
וכשהילד ירצה ללמוד פילוספיה או הסטוריה או ספרות עברית ,שלא יאמרו לו בבית "מה תעשה עם זה אתה צריך להקים בית להתפרנס ,,,
עם הסטוריה לא תחיה.
לך על משפטים אם תהיה עורך דין תהיה לך הרבה עבודה",
שלא יגידו לו ככה בבית,
שיגידו לו: שאם הרוח תחזור לתפוס את מקומה הטבעי לעם שבציון , אז תהיה לו המון עבודה כמורה , ומעט מאוד כעורך דין.
גלוי נאות: הבן שלי עורך דין.זה מה יש.
חברים
רוצה לדבר איתכם בשיבחו של מוסד שדי עבר מן העולם, מוסד החברים, לא החברות שהיא אתוס עליו כתבו שירים, החברים !!! הטובים !!! שהיו לנו בזמנו הכל, שהיינו מקדישים להם את כל הזמן, שהיינו מחכים ללכת למילואים בזכותם של החברים הטובים , אותם פגשנו שם.ושמחנו כל כך. אני אסביר, אני מסביר,
אם הייתי שואל אתכם כמה זמן, הקדשתם לילדים שלכם במהלך השבוע האחרון ,הייתם עונים לי בגאווה "איזו שאלה בכלל. ישבנו איתם על שיעורי הבית. שיחקנו איתם כדורגל בחצר או במחשב. צַפינו איתם יחד בטלוויזיה. שמענו מהם כל סיפור שהביאו איתם מהגן ומבית הספר, ובְסוף השבוע גם יצאנו איתם לטיול ברחבי ישראל".
אם אשאל אתכם כמה הקדשתם לבן או בת הזוג שלכם תענו לי גם כן "איזו שאלה". תספרו לי בטח שישבתם יחד לארוחת הערב לאחר שהילדים הלכו לישון ושקעתם יחד בשיחה. במהלך השבוע אפילו הבאתם בייבי סיטר ויצאתם למסעדה טובה או סרט. בסוף השבוע אפילו הבאתם האחד לשני פרחים ועמלתם יחד על ארוחת השבת, ובסוף השבוע יצאתם עם אותם ילדים שעליהם דיברנו לטיול משותף.
אבל אם הייתי שואל אתכם כמה זמן הקדשתם לחבר או החברה הכי טובים שלכם השבוע
בטח הייתם מגמגמים. טוב לא השבוע, במהלך החודש האחרון.
אני עדיין שומע גמגום.
אולי בחודשיים, שלושה, ארבעת החודשים הקרובים.
"הממ.. שלחתי לו וואטס אפ ושאלתי מה העניינים?" בטח אחד מכם אומר. "עשיתי לו לייק לסטאטוס המצחיק שהוא העלה בפייסבוק" אומר בטח מישהו אחר מכם.
וזו בדיוק האמת המרה. אנחנו משקיעים הרבה ובצדק בבן ובבת הזוג, בילדים שלנו, בעבודה שלנו, אפילו בסדרת הטלוויזיה האהובה עלינו שבה אנחנו צופים בשקיקה, אבל לחברים שלנו אנחנו לא ממש משאירים זמן. כשהיינו בבית הספר הרי לא יכולנו בלעדיהם. פגשנו אותם בבית הספר, אחר כך שיחקנו איתם למטה בחצר, ואחר כך הבאנו אותם הביתה.
בצבא הם היו החברים לנשק. כאלה שצמודים במארבים, בשמירות וגם בארוחות ובלינות המשותפות. לא יכולנו בלעדיהם. אבל אחר כך הקמנו משפחה, שקענו בעבודה, והתחלנו לדחוק את החברים מסדר היום. "אולי מחר. היום אני עייף. עבר עליי יום קשה", הייתם עונים לחבר ההוא שבכל זאת נדנד לכם כשביקש להיפגש. וכך עניתם גם ביום שלאחר מכן ובזה שאחריו, עד שהחבר ההוא נואש והלך לחפש חברים אחרים או שהקים גם כן משפחה.
זה קצת עצוב כי יש משהו משמח ומעשיר בלהיות איש רעים .בַיכולת לשוחח עם אנשים, לשמוע את דעתם, להיעזר בהם בשעת הצורך, וגם לעזור. העידן הדיגיטלי מתעתע. נדמה לנו שאנחנו בקשר כל הזמן עם הסביבה בגלל ההודעות בוואטס אפ ובגלל הסטאטוסים בפייסבוק. אנחנו רואים את כולם ושומעים את כולם, אבל זה לא באמת כך. האנשים שאיתם נטפח את הידידות העמוקה ונשמר אותה יישארו חברים שלנו לתמיד, ותתפלאו כמה מעט צריך בכדי שהדבר המופלא הזה שנקרא "חברות" יישאר איתנו לתמיד. אז עִזבו את הטלוויזיה וצאו החוצה אל החברים המחכים לכם שם.
לא סתם אמר איש חכם ,אם אין לכם זמן לחברים , כשיהיה לכם זמן ,,, כבר לא יהיו לכם חברים!
מימי עתידיה
מימי עתידיה ז"ל אדם אהוב , דמות להערצה , שהשבוע מלאו שלושים יום ללכתו בצורה כל כך טראגית, איש הערבה חקלאי בנפשו ורוחו, שעלה על גג בֵית האריזה לתקן נזילה נפל ונהרג.
מימי עתידיה נולד בבית ספר חקלאִי עיינות לציפורה ומשה, אביו היה מנהל בית ספר ואימו מורה.
מימי גדל בבית דתי, שהשפיע רבות על אורח חייו. הוא מתאר את ילדותו הנפלאה אפופה במרחבים גדולים ופתוחים של גידולים חקלאיים, משטחי כלניות, צבעונים ורכיבה על סוסים.
מגיל צעיר אהב לעבוד בשדה והיה לו ברור שיהיה חקלאי.
ההומניות ודאגתו הרבה לחלשים ניכרה עוד בילדותו. הוא התגייס לנח"ל. ובשנת 1962 הצטרף לגרעין נָווה והגיע להיאחזות.
עם שחרורו מהצבא יצא ללימודי כימיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
מספרים עליו, שהיה חוזר מירושלים לעין יהב ברכיבה על אופניים, לפעמים דרך מדבר יהודה.
תקופה זו מתוארת מפיו כאחת היפות בחייו, כאשר עבודת הגמר שלו הייתה פיתוח של מכשיר חדש שנקרא N.M.R, לימים המכשיר המוכר כל כך – M.R.I .
הירתמותו, דאגתו ונתינתו הרבה לאלמנות וילדי הצנחנים לאחר מלחמת יום כיפור, הייתה לעבודת קודש בעיניו ולמשימת חייו עד יומו האחרון.
הוא היה מתנדב פעיל עשרות שנים בפעילות קרן הצנחנים.
ובוועד הצנחנים. הוא סייע ותרם לאלמנות ויתומים ובמיוחד לבני הנוער היתומים.
ביום לכתו כתבה ביתו אִיָיר
הלוויה לאבא שלנו –ציפור לא צייץ. שור לא געה.
ששש…שקט. אבא מקריא לי סיפור.
על רבי עקיבא שמסר את נפשו
והמסר הוא חד וברור.
שקיעה בשדה. ילדה ואביה
ערוגות אודם של פלפלים
שיחות לב אל לב. מי יֵדע, מי יָגיע
את כל שאמר בין המילים.
שִמעו נא שמיים. הקשיבו לאבא.
הוא מסביר על ליקוי לבנה.
על מסלול כוכבי לכת. על צדק ונגה
ואינני , אינני מבינה
איך ידי השרירים שחיספוס בצידן
שיודעות לתקן הכל
יודעות גם ללטף לחָיי בחיבה
ולגרום לי לצחוק ולמחול.
הפסח קרב ואבא יוצא
לארגן עוד טיול צנחנים
כי אבא זכר את כל מי שלא שב.
כן- זכר, עשרות של שנים.
וכל אלמנה של חבר שנפל
ונגדע בעודו באיבו
וכל ילד שפתע נותר לבלי אב
הוא חיבק ואימץ אל ליבו.
מילון, אבטיח, עצי התמר
שורות עגבניות נמתחות
לב גדוש וידיים עומסות את הטנדר
יוצא ל"ביקור משפחות."
היה לנו אבא גדול וחזק
ורב חסד בכל מאודו
האזיני לי ארץ! נפל פה חקלאי
בעת מילוי תפקידו.
ובדף הפייסבוק שלו:סופדת לו יובל-יסכה ראובן
יפה שקיעת שמש ללב עצוב
ציירתי לו עץ וכבשה על נייר
והוא הבטיח לי שישוב "…
אני לא מצליחה להבין איך מישהו כל כך חי יכול בכלל למות..
איך טוּב לב מהלך על רגליים יכול בכלל להיפסק בעולם הזה, וכמה אנחנו זקוקים לטוב הזה… כמה אור הפיץ האדם הזה.
מימי שלנו, של עם ישראל..
יהי זכרו ברוך.
