גאון ברדיו 07/12/2019

גאון ברדיו - גלי צה"ל
חשוב ולא חשוב חנוכה מחאת הנשים איינשטיין משתפי פעולה וושינגטון וחנוכה

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

חשוב ולא חשוב

תגידו … אתם  עומדים בֶקצב המאורעות,  השמועות, הרכילות, ההדלפות,  הפירושים,  

אתם  מסוגלים בכלל  להבדיל בין דברים  גורליים חשובים , לבין  שטויות מטופשות, שהרי הכול  בא לנו באותו סדר חשיבות, באותו גודל  של כותרות בעיתון, ובאותו תוקף של ראש מהדורה  בטלוויזיה, הרי אנו כבר כורעים תחת הנטל, אין יום  אחד נקי, מאיזה סיפור צהוב חדש , או חום,,, כמו ציבעו של  הבוץ לשם מאיצים ודוחפים אותנו כל העת.

  השבוע  המעידונו, לבור  חדש עמוק מקודמו, סיפור  לא כשר במגמתו, בו ביקש לפי  הנאמר בעדות, ראש הממשלה של מדינת ישראל, מבעל  אתר חדשות, שישמיצו את אשתו של שר החינוך שלו,  בכך שהיא(אשת השר) עובדת או עבדה(מה חשוב בעצם)במסעדה  של טריפה , ושר החינוך של ילדי ישראל, ענה לראש הממשלה של ארץ ישראל  שיתבייש לו, והבן של ראש הממשלה אמר לשר החינוך, שייתבייש לו הוא קודם  כי הוא התחיל… ושזה מה שהוא עשה לאימא שלו כל הימים, וזה בַעיתון וזה בַטלוויזיה  וזה בכותרות גדולות של מלחמת עולם…

ואני נחרד,  לַתהומות אליהם אנו מועדים. לקרקס  אותו מאלצים אותנו לקחת  בו חלק בלי שביקשנו .

 תם  עידן  החשוב,,,  והפחות חשוב בחיינו.

 הרציני  או השטותי, הרכילותי  או האינפורמטיבי מדיני, אין יותר  היררכיה בחשיבותם של הדברים המתפרסמים,  כי הכל מתפרסם היום ובאותן כותרות גדולות,  ובאותה תשומת לב של עורכי החדשות.

 וזה כבר כמו  קרב ההאבקות בתחרות "תפוס כפי  יכולתך" מעל החגורה מתחת לה, ועוד יותר למטה  גם מתחת לסוליה אם זה רק מלבין כראוי , פנים למישהו  שנוא.

ואנחנו  הציבור העייף  והלא איכפתי כבר  מרוב שטויות, כבר אוכלים  את הכול אפילו שזה נתקע לנו  בגרון עד מחנק, 

אין יותר סולם של  גבוה ונמוך , של עיקרִי יותר, וטפל ומטופש,, ספקטרום חדשותי מישורי , בו  הכול חשוב באותה מידה , כשאמת המידה שלו היא אחת,,, מה מרגש יותר ,,, מה נפיץ  יותר ,,, מה צהוב יותר,,, מה יעשה בלגן יותר…ואנו בשל כך הופכים למסוממי סיפורים , ושערוריות.

פעם  צפינו  בתכנית טלוויזיה מאוד  מוצלחת בשם ה"מעגל" שהיו בה  טייסים שחילצו בגבורה ובחירוף נפש, טייס  בשדה קרב ,כשלידם ישבה נערת לווי או אופנובנק,  או שר אוצר עם תרבוש ,ודרבוקה,,, אבל זו הייתה תכנית בידור היום  הבידור הזה, אלו הם חיינו, ובתכנית הזו אנו משחקים את חיינו שלנו, את   גורלנו , גורל חיילנו , וזקנינו ואבותינו, ובנינו…

הכל  שווה ומקבל  תשומת לב זהה… אין יותר  עמוק יותר , מעניין יותר חשוב  רציני באמת,

אין הבחנה בין עיקר לטפל  והמוח שלך מתחיל לערבב את  הנתונים ,בלי יכולת שיפוט כי  הכול בא לו מן המסך מעורבב ובאותה הדרת  רצינות.

פוסט  מודרניות  חסרת סולם ערכים, וחשיבות  עניינים , וחיינו נעים בעירבוביה  שבין צוללות – וארווויזיון, חיזבאללה וסברי מרנן,,, והאם אנה תספיק למצוא  חתן עד שייגְמרו לחסוף את המנהרות שבלבנון, 

האם  כשתשב  שרת המשפטים  באותה ישיבה עם  היועצת המשפטית של  המשרד,היא תגיד לה שלום או רק תחייך?

ואלכס  ואלכסה באֵם קיי אר, האם יסיימו  ראשונים את התחרות , לפני שצ'יקו אדרי  יתפטר ,או אחרי הפוליגראף שיעשו לראש העירייה  שנחשד באונס מזכירתו, 

ומי ירד  יותר נמוך , הסקרים של  המחנה הציוני, או המפלס של  הכנרת, ובגו טלנט מי יעלה לגמר ? נאסר אללה או הניה חמאס  או חיזבאללה, מה שקובע היום את סדר היום זה פוטנציאל הנפיצות  בלי קשר למידת חשיבותו, חתונות של חשובים וחשובות , במרכז תשומת  ליבו של עם מוכה בחדשות מכל מין, מובל באפו ואפוף שטויות, וכולם מוצבים למולנו  באותו סדר גודל.    

כי הזיכרון שלנו הוא מוגבל, והאנרגיה לשמר  ולעכל דברי מהות גורליים ,מתכָלָה מהר לכן , דברים  חשובים לחיינו נופלים שלל למרגלות חתונה בין שני אנשים  מדתות שונות, או סגירת מתחם אווירי בגלל חתונה אחרת, ואין לנו יותר מקום לזכור את   צינור הגז? את מתווה הכותל, את המוטיבציה היורדת לשרת בצה'ל את מצוקת האישפוז ,את החיזבאללה והחמס, והמנהרות המאיימות ,

 איזה בלגן במוח כדי לבור את  המוץ מן הבר, כדי להחליט מה לראות קודם, את  דוח המבקר ומה הוא אומר בו ,או לראות באותה רצינות את  הדוח היומי כדי לשמוע מה אומרים טיל טיל וליהי גרינר, בעניינים ברומו של עולם , זה נורא אבל בגלל השטף  המורעף,מיום ליום אנחנו פחות מבדילים בין הדברים. 

ומי יהיה  המפכ'ל הבא ,  שלא יבחר אחרי שהועדה שוב לא תאשר אותו , ויותר חשוב מזה, מי ינחה את הארוויזיון,  אם יתקיים בכלל לפני שהחזבאללה יתקפו יורידו את כולנו למקלטים, וישביתו את הפסטיגל, שמשכיח כמובן את  הצוללות את בזק ואלוביץ ,שכתבו בואללה אייטם אוהד על מיכל הקטנה… מעניין למה?

חנוכה

הסמל הבולט של חנוכה הוא הדלקת נרות בַמרחב הציבורי, או לנגד חלון הפונה לרחוב, לשם "פרסום הנס".

חג החנוכה , או חג האורים, הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונָה ימים. ימים אלה הם ימי הודאה, שאותם תיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר ניצחונם של החשמונאים בָמרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש, ונס פך השמן. החג מצוין באמירת הלל וכן בהדלקת נרות חנוכה, בשמונת הימים מכ"ה בכסלו עד ב' בטבת או ג' בטבת

מקור שמם של ימי החנוכה הוא כנראה מלשון חנוכת המזבח או חנוכת המקדש, שנערכה לאחר כיבושו וטיהורו של בית המקדש על ידי המכבים, שלזכרה נחוג החג בתאריכו, 

שם נוסף לחג המקובל בַעברית החדשה הוא "חג האוּרים". שם שמובא כבר אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו

ולמה סיפרתי  לכם כל זאת…מה אתם  לא יודעים, אז זהו,,, שחלק גדול  בודאי יודע, אבל חלק אחר שביננו כבר שכח את  זה לגמרי , ויש כאלה שלעולם כבר לא ידעו, בעיקר הצעירים שביננו,

ולכל  היראים  והזועקים , לכל  גילוי במקומותינו, של מסורת,  הלכה או אגדה , והם מכנים זאת  בשם המשונה "הדתה", כמו הלכה, אז הנה בא  חג החנוכה להרגיעם, שהרי אין לך חג שעובר  חילון למהדרין גדול יותר מחג החנוכה,

כל השירים ששרנו בילדותנו ושעסקו במכבים  ובניצחונם בפח השמן וברעיון החרות הנשגב, במתתיהו שקרא  מי לה' אלי ,כל השירים האלה ששרנו בהצגות חנוכה שהוקדשו לנושא  החג וסיפורי הגבורה של המכבים, נדחקו לקרן זווית ופינו מקום לשירי פסטיבלים  ופסטיגלים שכבודם המפואר והמרהיב במקומו מונח , אבל בשירים ששרים שם , אין כבר זכר   לפח השמן, והנס, ,ליהודה גיבור בגיבורים לאלעזר המכבי, שנרמס מתחת לפיל,

על כל  הסיפורים האלה אני למדתי מן  השירים, היום אפילו בגני הילדים לא מדברים  על אור הנרות יותר ופרסומו של הנס , כשהוא מוצג לראווה מחוץ לבית  , היום אפילו בגנים מדברים על אור פנימי בנשמתו של האדם, ולא חלילה  על אור השמן שדלק שמונה ימים רצופים ושהוא הנס המהווה את תשתיתו של החג, ,כל  יראי ההדתה יכולים במה שנוגע לחג החנוכה לפחות להרגע.לא נשאר ממנו כלום ברחוב החילוני. 

 הפרהסיה  החילונית ,ניצחה הפעם  במאת האחוזים, את המכבים  שניצחו את הייוונים, 

ויש  לנו ,במקום  תחושת החג העתיקה הארכאית  הפרימיטיבית, חג של מופעי בידור  עצומים שברובם הם נטולי משקל , למול  סופגניות בכל צבע וצורה אפשריים שמעלות  משקל.  

ובקרב  הזה שבין ההדתה לחילון, החילון  ניצח , קדימה לניצחון הבא בחג האופניים מה שפעם היה   קרוי יום כיפור.

מחאת הנשים

עשרות אלפי נשים שבתו השבוע במחאה נגד האלימות כלפי נשים, וכ-שלוש מאות גופים ציבוריים וחָבָרות גדולות הביעו עד כה תמיכה במחאה ויאפשרו לעובדות לשבות בלי ניכוי ימי חופשה. אשר  להפגנות הרבות שנערכו ברחבי הארץ השבוע, אין מי שלא מתקומם וכואב את הרצחם הברוטלי המיותר והמפלצתי, של הנשים בידי קרובי משפחה רעי לב ,ששמרו על כבודם משפחתם הנואָל, או בידי רוצחים  מאוכזבי אהבה שלא נֶעֶנתָה, 

זוועה שכזאת  בה אין לך חודש בלי שפותחים בו את החדשות עם רצח חדש של אישה אומללה אחרת.

 ואכן כל  מי שלב לו בליבו, מייחל ומתפלל שההפגנות הנערכות ירעידו שמים וארץ בזעקתן…

והדגש הנכון  לדעתי הוא הזעקה  למול המחאה , כי מחאה ,היא נגד  מישהו או מישהם,,, וזעקה להבדיל ממחאה, היא דבר  אחר לחלוטין ,

הפגנת  מחאה ,שהיא אחת  מיני רבות אחרות, בעניינים שונים  ומצוקות אחרות, עלולה לההפך לעוד הפגנה וזהו,,, 

מחאה  נגד הממשלה  , הופכת נושא אנושי  כאוב מן המדרגה העליונה  לפוליטיקה,

כי מחאת נגד היא   מציאת אשם , שמסיר את  האחריות מאיתנו כולנו. כי יש  כבר כתובת והיא לא אני.

לא  צריך  למחות נגד מישהו,  צריך לזעוק ביחד , שאז  זה חשבון נפש של החברה כולה  שנוטלת חלק באחריות, לא מאשימה מישהו שם למעלה  או מימין או משמאל , אלא עושה חשבון נפש נוקב עם עצמה, 

ראו  איך נהגו  קדמוננו החכמים  כל כך , בסיפור עֶגלָה עָרופָה  שבפרשת שופטים, 

עֶגְלָה עֲרוּפָה, הייתה מצווה בו ערכו  טקס כפרה על רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח. תוך הצהרה על חפּותָם של זיקני העיר. שהיו רוחצים את ידיהם ואומרים בזמן שהם עומדים בנחל: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", ובמשנה תמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח: "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?!", 

ולפיכך הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו היא, שזִקני העיר ופרנסיה מאשימים את  עצמם קודם כל,שלא ליוו את הנרצח,,, ולא נתנו לו את המענה הכלכלי,לו היה זקוק… ולכן הלך מחוץ לעיר ונרצח .

זעקה  כזאת אנחנו  צריכים לזעוק , וחשבון  נפש כזה בין כולנו כחברה , שזונחת את  מסכניה, ואת השונים שבה ,,,כי אנחנו רואים ושומעים,  וערים ומודעים לרעה הקרבה על שכנינו שמעבר לדלת ומעדיפים לשתוק,  

הלוואי והיינו  מדברים בזמן,,,  ווזועקים רגע לפני הרצח,  

נכון  זה הממשלה , נכון  זה מוסדות הרווחה והמשאבים, נכון  זה פרנסי הארץ והעיר , אבל זה לא רק הם כי זה גם  אנחנו כולנו , 

איינשטיין

פורסם השבוע  בעיתונים שמכתב שכתב המדען אלברט איינשטיין, בשנת אלף תשע מאות חמישים וארבע, – שנה לפני מותו, נמכר תמורת כשלושה מליון  דולר במכירה פומבית שנערכה בניו-יורק. 

במכתב, המכונה "מכתב האלוהים", הביע איינשטיין את עמדותיו בנושאי דת. במכתב  כתב אינשטיין בין היתר כי העם היהודי, (שאליו השתייך המדען), אינו העם הנבחר. וכי היהודים אינם שונים מיתר העמים. "עבורי הדת היהודית כתב איינשטיין היא כמו כל הדתות האחרות. היא התגשמות של האמונה הטפלה הילדותית ביותר", "המילה אלוהים המשיך  איינשטיין במכתבו היא כלום עבורי, אלא תוצר של חולשה אנושית. והתנ"ך הוא אוסף של אגדות די פרימיטיביות". 

זה באשר  למכתב שנכתב לפני כשישים  שנה והסכום העצום ששילמו עבורו,

קטונתי  מלחלוק על  דעותיו של המדען  הדגול, רק שחשבתי שאם מכתב  מלפני כשישים שווה כמה מליונים, מה על המכתבים  בני שלושת אלפים השנים שאנחנו מקבלים מידי יום  בעיר דוד למשל וסביבותיה מכתבים מרהיבים בצורת פחיות  שמן, מגילות גנוזות, כתובות בעברית , חותמות של כהן גדול ארונות  קבורה של בני מלוכה, כל אלה הרי הם מכתבים גם כן, מן העבר ואיזה עבר,,,,  מכתבים שהם עדות, וסמל, מכתבים שעָבָרנו המרהיב שולח לנו ,מידי יום בחפירות חיינו  ההסטוריות, מכתבים שמהווים הוכחה ניצחת דווקא כן לייחודו של העם שלנו שאיננו בפירוש איננו, ככל העמים, 

והמכתבים האלה  הבאים לנו מעברנו ומלפני שלושת אלפים שנה כמו אורות  מתוך אפילת הדורות, מוכיחים בנוכחותם, דווקא את ההיפך  ממכתבו של המדען שאנחנו , מוכיחים(לפחות במה ששיך להסטוריה שלנו) שאין אנו עם ככל  העמים, מכתבים המנציחים את סיפורנו הפלאי במרחב ההיסטורי שלנו הבוער תמיד , עם שלהבדיל  מעמים אחרים עודנו חי וקיים וגם פורח, בעוד אימפריות כובשות עולם, , שכבשהו במשך השנים והגלוהו  והתעללו בו לא קיימות יותר , בעוד העם המיוחד הזה קם מן האפר , שרד אחרי שגורש מארצו, ושוב גורש, ושוב חזר, למקומו לביתו, לשפתו  להריו ועריו, למשעולים בו הלכו נביאיו, אולי אנחנו לא עם נבחר כמו שאומר המדען הדגול, אבל מיוחד אנחנו בטח,

מה שחורה לי קצת זה אלה שביננו,  הרואים בכל שלילה בסיפורנו ההסטורי המופלא, מציאת שלל רב ,ועדות לצידקתם.

ובמן   רינה סמויה  נסתרת , עטים תמיד  בחדווה על אמירות שכאלה בהן  אין לנו משמעות יחודית כעם מיוחד, מן  ניכור תמידי לאשר קורה כאן ,מדי יום ואשר מהוה הוכחה ניצחת  בעצם קיומנו בכלל לסיפור שמיימי, שאין שני לו בסיפור עמי העולם, 

כמה שדיברו על המכתב של ריינשטטין,

כי אנחנו ששים לבעוט בעצמנו בחדווה כל אימת שיש לכך הזדמנות.

מה הוא אמר בעצם שאנחנו לא העם הנבחר ושכל הדת שלנו היא אמונה פרימיטיבית,

וזה שווה שלושה מליון.

וחשבתי על יצר לב האדם אשר בארץ, 

שמקבל מדי יום מכתבים בני 3000 שנה ויותר ולא עושה מזה בכלל עניין, 

כי אם היה עושה היה חייב להתמודד עם כך שאנחנו עם מיוחד נצחי, מיוחד. 

והמכתבים האלה שמגיעים אלינו בכל מיני מורות בצורת מגילות גנוזות כתובות בעברית כן עברית של היום, שנמשכה מימי אז 

חותמות פמוטי לימד של שמן,

זה הכל מכתבים בני אלפי שנים 

ואיש לא מפרסם אותם באותה חדווה כמו את המעט. 

וחשבתי לעצמי למה בעצם

ויש לי חשד שזה יותר מן האיש התוכן.

משתפי פעולה

יש בעם היהודי, זה החי בציון, וזה שבתפוצות, הרבה מהטוב והחיובי, אבל מדי פעם אני חושב שטוב היה אם פה ושם היה גם מתקן את מידותיו בָמקומות בהם הוא טעון שיפור. 

וכזה למשל המצב בכל הקשור באלו שממשיכים את דרכם של חסידי אומות עולם, אלו שפעלו למען ביטחונה ושלומה של מדינת ישראל, והוגדרו על ידי בני עמם ועל ידינו אנו כמשתפי פעולה. 

צריך לומר את האמת, ישראל הייתה מתקשה מאוד למנוע פיגועים בשטחה, לולא היו לכוחות הביטחון שלנו, אנשים שימסרו ידיעות מודיעיניות על התארגנויות טרור. ישראל גם לא הייתה יכולה לחסל מבוקשים ומנהיגים בכירים בארגונים השונים בלא עזרתם של משתפי הפעולה, ועל כך כולנו היינו אמורים להוקיר להם תודה ולסייע להם בכל דרך אפשרית. 

אבל משתפי הפעולה האלה,לבושתנו, נִדְחים על ידי כולם. ישראל מתנכרת לחלקם, את אלה שהיא כן מקבלת לתוכה, התושבים היהודים אינם רוצים, וכך גם התושבים הערבים שאינם רוצים במשתפי פעולה שיגורו לצדם. 

הפלסטינים מאיימים עליהם בעונשי מוות אם ישובו לשטח הרשות, 

וארגוני זכויות האדם המסייעים בשם זכויות האדם גם לגרועים שבאויבנו מתנכרים לִמשתפי הפעולה, ורואים בהם בוגדים. 

בשבוע שעבר עלתה ב-כאן 11 הסדרה "משתפים פעולה" שיצרו טל מיכאל ודוד אופק שמספרת שלושה סיפורים שונים על אלו ששילמו מחיר כבד ונותרו בשולי החברה הישראלית והפלסטינית. הם מאוימים על ידי בני עמם, 

ואילו הממסד הישראלי שכח את העזרה הרבה שקיבל מהם כשהיה זקוק לה. רק מעט יחידי סגולה מנסים לסייע, ובהם עורך דין יקר בשם מיכאל טפלו, מתנחל תושב קרני שומרון, שהחליט להקדיש את חייו לְסוגיה זו, ולפעול לכך שמעמדם של משתפי הפעולה יוסדר בישראל בכל דרך אפשרית. זה רק מוכיח עד כמה הנושא הוא לא בָמקרה הזה של ימין ושמאל. אלא אנושי ומוסרי מן  הדרגה העליונה,

את מעמדם של משתפי הפעולה צריך להסדיר. אם לא כהוקרת תודה מצדנו, אז לפחות כדי שמשתפי הפעולה העתידיים לא יראו כיצד הופקרו קודמיהם, ויימָנעו מלסייע לנו כשנזקק לכך.      

וושינגטון וחנוכה

תשמעו סיפור  אמיתי מימי מלחמת  האזרחים של אמריקה.

חנוכה שנת אלף שבע מאות שבעים ושבע, חורף קשה, הקור נורא, אנו יושבים בוואלי פורג', ומחכים לְמה? איני יודע, אולי לימים טובים מן הימים האלה .

אני פה היהודי היחידי, אולי יש בינינו עוד יהודי אך לא ראיתי אף אחד. אנחנו רעבים ללחם אין לנו בגד לחמם את בשרינו, אין לנו נעלים לרגלינו. רוב החיילים מקללים את ג'ורג' וושינגטון שיצא למלחמה נגד אנגליה, ואני נאמן לו בכל ליבי, לא אחת אני רואה אותו בלילות כשהוא עובר במחנה בין שורות החיילים הישנים ,

ואני שוכב בלילות ומתפלל בעדו .

והנה בא הלילה הראשון של חנוכה. בלילה הזה לפני שנים עזבתי את בית אבי. אבי נתן לי מנורת חנוכה ואמר לי: 'כאשר תדליק בני את הנרות של חנוכה, הם יאירו לך את הדרך'. החלטתי לחכות עד אשר כל החיילים שכבו לישון, וכאשר ישנו, הוצאתי את מנורת אבי והדלקתי נר ראשון וברכתי עליו.. 

פתאום הרגשתי יד רכה נוגעת בראשי. נשאתי את עיני והנה הוא הוא בעצמו ובכבודו עומד עלי, כן הגנרל וושינגטון בעצמו עומד עלי ושואל, שכחתי שאני חייל העומד לפני גנרל ואמרתי לו  בהתרגשות, 'אדוני הגנרל אני מתפלל לניצחונך, היום הם חזקים, אבל מחר הם יפלו כי הצדק עימנו, 

'הגנרל וושינגטון לחץ את ידי, 'תודה חייל', אמר, ישב על ידי על הארץ לפני המנורה ושאל: 'מהי המנורה הזאת?' סיפרתי לו: 'מבית אבי הבאתי אותה, יהודֵי כל העולם מדליקים הלילה נרות של חנוכה, חג הנס הגדול'

'יהודי אתה, אמר  וושינגטון,מבני הנביאים, ואתה אומר שאנחנו ננצח !' 

'כן אדוני ', עניתי בביטחון, 'אנחנו ננצח כמו שניצחו המכבים, 

'הגנרל קם ופניו אורו. הוא לחץ את ידי ונעלם בחושך . 

לא סיפרתי את הדבר לאיש כי אמרתי בליבי מי יאמין לדברי, בטוח הייתי כי כל הדבר נשכח מלב הגנרל הטוב. 

"בלילה הראשון של חנוכה שנת אלף שבע מאות שבעים ושמונה, ישבתי בביתי בניו יורק ,נר חנוכה דולק בחלוני. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי את הדלת ונדהמתי: הגנרל שלי, הנשיא ג'ורג' וושינגטון , עמד בפתח, הוא בכבודו ובעצמו. ומאחריו  מלוויו הרבים, 

'הנה הנר הנפלא נר התקווה של ישראל', קרא בשמחה כאשר ראה את נר חנוכה על החלון, שם ידו על שכמי ואמר: 'הנר הזה ודבריך החמים הדליקו אור בליבי בלילה ההוא, בקרוב תקבל אות כבוד מממשלת ארה'ב יחד עם כל גיבורי וואלי פורג ', ובלילה הזה תקבל מידי את המזכרת הזאת', הוא תלה על חזי מדלית זהב, 

לחץ את ידי ויצא את הבית . התעוררתי כמו מתוך חלום נפלא, אז הבטתי על המדליה וראיתי ציור יפה של מנורת חנוכה עם נר ראשון, למטה היה כתוב: 'לאות תודה על אור נרך, ג'ורג' וושינגטון '.

המדרשיר של עובדיה חממה

כשגלות מצריים בפתח, איזה נס גדול טמון בחביון פרשת השבוע, מקץ?

הפרשה עוסקת בעניין עוצמת "התיקון".

בני יעקב, מתקנים באותה מידה שקלקלו, קלקלו ביוסף אבל נלחמים במסירות נפש על בנימין. הם יודעים למה "הרעה הזאת" באה אליהם, מתוך תודעה עצמית של החטא.

הכל מתנהל על מים סוערים מאד אבל בדייקנות אלוהית, מידה כנגד מידה.

מדהימה הפרופורציה של "תשובת המשקל" לשנאת אחים והשלכת יוסף לבור השדה. התורה מלמדת שהדבר גורם ושָקול לְבור מצריים, לְגלות וְעבדות לדורי דורות!

ועוד מלמדת התורה כשנזרע זרע פורענות הגלות הראשונה, מיד נזרע גם זרע הישועה:

אשמים אנחנו על אחִינו

אשר ראינו צרת נפשו'

בהתחננו אלינו ולא שמענו

על כן באה הצרה הזאת

מה זאת אלהים לנו עשה?!

הגדיל לעשות…מידה כנגד מידה

מה נדבר ומה נצטדָק

הכל נכון, הכל מדוייק

זה לא עונש, זו מידת התיקון

באותו השיעור ועד לַכיפור

כי אין רע יורד מלמעלה

טובה היא מאוד, התרופה המרה…

זה כדי לתקן את מה שקולקל

את אותה נקודה ב"תשובת המשקל"

התיקון/מילים ולחן: עובדיה חממה

כותרים נוספים

יהורם גאון - 1996
יהורם גאון, 1996

אהבת חיי

מילים: יעקב רוטבליט
לחן: ירוסלב יעקובוביץ'
ביצוע: יהורם גאון

יהורם גאון

האתר הרשמי