הייתי בן שבע כשהוכרזה תכנית החלוקה ב"לייק סקסס" והעליתי את רשמי בספר וכך אני מתאר את היום הגדול ההוא: "המאבק בבריטים, "הכלניות" כמו שקראנו להם, נשא פרי בסופו של דבר. העולם הכיר בזכותם של היהודים למדינה משלהם והכריז על חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית. כשזה קרה, לא ידעתי שזה יהיה אחד הימים המשמעותיים בחיי כישראלי, כציוני, כיהודי וכבן נאמן של הארץ הזאת. ישבתי עם כל בני משפחתי בסלון שלנו, כשאנו רכונים וצמודים כמעט "מחבקים" את הרדיו כדי לשמוע שידור שבא מארץ רחוקה, ושאת פישרו לא הבנתי בכלל . היה זה רדיו "פיליפס" גדול, דומה למסגד, עם מנורות גדולות מאחור, שתמיד שמענו בו באמצעות קול ירושלים פרקי לימוד של תנ"ך, חזנות אשכנזית, תסכיתים ותוכניות לעקרת הבית. שירים בביצוע ברכה צפירה, ובימים מיוחדים הקראת שירה מפי "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי" חנה רובינא, קטעים מתוך "מגילת האש" של ביאליק ומשיר השירים. אבי תמיד היה מחפש בו בלי הצלחה, מוזיקה בלקנית שתביא לו לירושלים את טרבניק שבה נולד. הפעם שמענו ברדיו שלנו משהו שלא שמענו מעולם, שמות של ארצות רחוקות, ואחריהן yes"" ו- "no"',וABSTAIN ואז, לפתע ובלי הכנה מוקדמת, התחילו בני הבית דומעים וקופצים על מקומם, כאילו הודיעו על הולדתו של בן חדש למשפחה. ומן החלון אני רואה איך הרחוב שלנו, השקט תמיד, כאילו מתעורר מִשינה ארוכה ומשמיע בקצב קולות שמעולם לא נשמעו בו: "מדינה עברית! עלייה חופשית!" ואנשים יוצאים מן הבתים ומתחילים להתגודד ברחוב, וחלק החלו רוקדים, ואני לא קולט על מה המהומה, עד שאבי מסביר לי ש"העולם מכיר סוף-סוף בזכותנו על הארץ". היה זה דבר סתום אז ולא נהיר, לילד שכמוני, שלא הבין איך יכול להיות, שעד אז לא הייתה לו זכות בארץ בה נולד.