השבוע פג תוקפה של האורכה שהסדירה פטור לתלמידי ישיבות, משֵרות צבאי,
מהשבוע הם חייבים להתגייס. ונסעתי לכמה לִשְכוֹת גיוס כדי לראות את המוני המתגייסים היראים מן החוק, ומן הקנסות ומן המעצרים שישיתו עליהם אם לא יבואו להתגייס.
לא תאמינו לא ראיתי מתגייס אחד, ולא התפלאתי בכלל כי די היה לראות את לווית הרב הגדול ועשרים אלף החסידים שהולכים אחרי ארונו,בימי מגיפה מדביקה ומסוכנת, כדי להבין שיש קהילות בתוכנו שהדבר האחרון שירתיע אותם מלהט אמונתם, זו החלטת בג'ץ או מחסומים או משטרה,או זרנוקי מים,
וזה רק הולך ומחמיר והקורונה מוסיפה לכך אמירות מבהילות ומגונות.קראתי על חרדי שעמד בתור לקופה בסופר ותושבת השכונה, פנתה אליו בנימוס ואמרה: "אדוני תואיל בבקשה להתרחק, הוא שאל למה? הרי אני במרחק של יותר משני מטרים ממך ויש לי מסיכה ".
והיא השיבה, נכון "אבל אתם צריכים יותר". ואני מנסה להבין את המשפט הקשה הזה מה הוא בעצם אומר?
אולי מרחק יותר גדול, אולי כדי לא להדבק ממך? אולי כי אתם נושאי מחלות…?אולי כי אתה מצורע?
כל ההשערות למה ביקשה ממנו להתרחק הם שלי כי אני לא יודע למה היא ביקשה ממנו להתרחק. לכן החלטתי לכתוב משהו כנראה לא פופולרי לעת הזאת.כי זה מתחיל להיות נורא…
גדשה סאה ובאה עת לדעתי להפנים שיש קהילות שונות בתוכנו ביניהם גם של חרדים (לא רק)עם סולם ערכים שונה ואחר מזה של כלל הציבור שבארץ, ערכים הטבועים בעמקי נפשם ותודעתם,,
עולם ערכים בו תכלית החיים היא לימוד תורה נקודה, שום דבר חומרי לא חשוב, רק הרוח המרחפת בין אותיות ההלכה, בתורה שבכתב וזו שבעל פה, שום דבר אחר!לא חשוב.
צריך להפנים ולהאמין,שיש ביננו אנשים שמאמינים שבעת צרה ומצוקה , לימוד התורה הוא מה שאנחנו רואים בטנק במטוס באוגדות של צנחנים קרביים, וזה נתון שלא משתנה. זה נתון שלא ישתנה .
כח משטרתי עושה למולם את ההיפך ממה שהוא עושה לנו , אותנו הוא מרתיע מלחטוא , אותם הוא מעודד להלחם את מלחמת השם,,
ואם ישב האברך בכלא וירעב שם ללחם כל עוד יהיה בידיו ספר הלכתי, הוא יכול להישאר שם עד שיחלוף מן העולם. בלי אוכל,
ר
ובאה עת כבר לנסות לשם שנוי להתחיל להשתמש בְציבורים ששונים מאיתנו בינהם חרדים,,,להשתמש בתבונה , ובמקום לדחות,,, ולהתרחק בסלידה, לרצות להתקרב כדי לדעת ולהבין, כדי ללמוד ולהפנים מי הם באמת ,
חייבת להיות דרך אחרת בה מתמודדים עם ציבורים שעולמם הערכי הוא אחר, וגבוה מעל ומעבר לחיים עצמם,
ברגע שאנחנו מדברים עליהם כקולקטיב וקוראים להם לכולם "הם" אנחנו דוחפים רוב דומם שנשמע לכל ההוראות בצייתנות , ממושמע , ועובד , ופעיל שרוצה להתחבר,,,ואנחנו דוחפים אותם אל שולי עולמם בו שרויים הקיצוניים
שהם עצמם לא אוהבים.
אמש פג חוק הגיוס , הממשלה מבקשת לתת אורכה, אורכה למה ? למי?
אסור לבג'ץ להתערב כאן כי שום דבר לא יועיל בהחלטה שאיש לא יקבל , בג'ץ לא יעזור כאן רק ייצור משטמה נוספת ,ועוד כמה הפגנות.
הם יכולים לשרת את המדינה באלף ואחת דרכים חוץ מצבא, והם עושים זאת בהמוניהם, בבתי חולים בפיקוד העורף בסיוע לנצרכים לא בכדי יש לחרדים מאות עמותות גמ'ח עזר מציון יד שרה, לתת, מאיר פנים,חסדי נעמי, זכרון מנחם, זק"א, והנתמכים – בכל הארגונים הם ללא הבחנה, לקיים דברי חז"ל "אין בודקין למזונות"
זה יכול להיות השרות הצבאי שלהם, ממנו צה'ל לא כל כך מתלהב במילא.
ולמה אני מאמין בכל מאודי שדברים ישתנו , ורק צריכים זמן רצון טוב ואורך רוח, כי לפני שנים באו משאיות מלאות באנשים מן ההתישבות העובדת והקיבוצים להרביץ לחרדים הפרזיטים ,,, ממש כך,
בשבוע שעבר נעצרה משאית גדולה, עמוסת כל טוב, באחת השכונות הצפופות של בני ברק. לכל אורכה נמרח שלט גדול: "לתושבי בני ברק – באהבת חינם, מחקלאי הדרום". היה זה השבוע שלאחר ההתפרעויות הקשות שגררו תגובה לא פחות קשה מצד המשטרה, ואז וונדליזם מופקר מצד פורעי חוק בעיר. העיר בני ברק נבוכה, ומול הצרה הזו התייצבו באופן מפתיע ישראלים מהקצה השני של המפה – חקלאים חילונים ודתיים מקיבוצי ומושבי הדרום, שהחליטו להושיט יד-אחות.
"בתקופה הזאת כשיש שנאה בכל מקום, הרגשנו שתופסים את תושבי בני ברק כשעירים לעזאזל", מספר עזריאל אסף, הקיבוצניק,,
והרגשנו חובה להביא קצת אהבת חינם, ופשוט לעזור להם. לבוא ולהגיד – לא רק שנאה, יש גם אהבת חינם במדינה הזאת".
" "קל מאוד להיטפל לציבור החרדי", הוא אומר. "הם הציבור הכי מוחלש. כולם תמיד מאשימים אותם בכל דבר. אבל יש הרבה חסד בקהילות האלו, ובסך הכול החוכמה היא לא ללבות שנאה
סוף ציטוט,
כברת דרך, מלאת תקווה שאט אט יתהוו חיבורים , ומסילות הבנה ,,,כי באה עת.
