מתן בסתר

בכל חג ט"ו בשבט נהגה משפחתי שבירושלים לשבת לָשולחן שהיה מלא בפירות יבשים וזָהַר באורה גדולה, ממנורה מיוחדת שהיינו מדליקים אותה פעם בשנה , בערב החג וקראנו לה על כן "מנורת ט"ו בשבט". כל השנה הייתה המנורה ממתינה מאחורי הארון , כאילו חיכתה בביישנות לָרגע הגדול שלה בְחג האילנות וכשדלקה ידענו שהחג כבר כאן.מתחת למנורה ולאורה, הייתה מונחת צלחת כסף, מכוסה במפית תחרה לבנה, שבה נהגנו כל בני המשפחה לשים מטבע או שניים, אחי ואני תרמנו מכסף הכיס השבועי שקיבלנו מאבי. אבי היה אוסף מן הצלחת את כספי התרומה, כדי לשלוח לטבריה לְציוּן רבי מאיר בעל הנס, ומשם היינו מקבלים חצי שנה אחר כך קבלה עם איור קברו של רבי מאיר, עליה חתום המקובל הרב זריהן, המברך את ביתנו בעושר ואושר בריאות והצלחה. כל בן משפחה היה שם כמתנת ידו מכסף הכיס אל מתחת למטפחת בלי לראות מה שָמו האחרים,והסביר לנו אבינו אז ,שבכסף של תרומה אסור להתגאות לכן הוא מוסתר ,אסור להשוות בין תרומתם של הנותנים, מי נתן יותר ומי פחות כדי שלא יתנשא המרבה בתרומתו, או יחוש נחיתות השם מעט.בסוף היינו מגלים כמובן אחד לשני מה כל אחד נתן, אבל אין לי ספק שזו הייתה דרך נפלאה וקסומה בה למדתי כילד את הבטוי "מתן בסתר" .