בערבות הנגב

בערבות הנגב מתנוצץ הטל,
בערבות הנגב איש מגן נפל,
לא נשם הנער ונדם הלב,
את בלורית השער רוח תלטף.

הלומת עצבת ויגון נורא,
אם זקנה ניצבת ונושאת דברה,
הדימעה ניגרת מעיני אימך,
בא כדור עופרת ויפלח ליבך.

את בכורי שכלתי במצולות הים,
ואותך גידלתי למגן העם.
הם לא ישברונו ביגון ושכול,
הם לא יעקרונו, בני, למרות הכל.

אז צעד קדימה נער גבה קומה,
ויאמר לה – 'אמא, אל לך בדימעה!
בחורינו, אמא, בימי פקודה,
מול שונאינו, אמא, כחומת פלדה.

מול שודד ומלך צמא דמים עוין,
תניני ואהיה לך אנוכי לבן'.

בערבות הנגב הוא לחץ ידה,
אם תרצו, חבריה, אין זו אגדה!