בלדה על מעיין וים

נשיר לכם ניגון ישן,
ניגון ישן על מעיין,
על מעיין שובב.
מימיו היו צלולים צלולים,
גליו היו כחולים כחולים
מעל לחול זהב.

היה נוצץ באביבים,
היה נושק אבי אבים,
חוצה שדות דגן.
היה מרווה נודד עייף
ולאילן המתכופף
את חיותו נתן.

אבל בעומק נשמתו המה המה
וערגתו שפך לסהר וחמה –
ישאף לנעלם ולחלום יכמה
ולא ידע אל מה (אל מה).

אך יום אחד רוטט מאוד
ביקש מאל הנהרות:
עשני נא גדול.
רוצה אני אשד להיות,
רוצה אני לזרום, לגאות
בפרא המחול.

שואף אני הרחק לנדוד,
בעוז לניע טחנות
לשאת גשרי זהב.
שואף אני להיות עמוק
עד חקר אין ועד בלי חוק
עם אניות על גב.

וכך בעומק נשמתו המה המה
וערגתו שפך לסהר וחמה –
ישאף לנעלם ולחלום יכמה
ולא ידע אל מה (אל מה).

שמע האל למעיין
וכל מבוקשו נתן
ויוליכו לים.
הים בקצף הלבן
בלע את שיר המעין
וגורלו נחתם.

הים גדול. מבוע קט
מתקו נמלח, שירו אבד
לא עוד ירווה נודד.
ורק דייג אחד קטן
שמע את בכי המעין
אשר ביקש לצאת.

ושוב מעומק נשמתו המה המה
וערגתו שפך לסהר וחמה –
ישאף לנעלם ולחלום יכמה
ולא ידע אל מה (אל מה).