סתיו בחלונות ואור בבית פנימה
וציפייתי כולה שייכת לך,
את הבוששה לבוא ימים ימימה –
מה דבר תאמרי בשקט שהשלך?
מה דבר יגיד לבך, שלא קראני,
מהו אבקש מיד שלא הושטה?
האת זה הגיל אשר עוד לא באני?
האת תוגתך שעל דרכי פשטה?
רוח, רוח על שמים,
נרדמה ירושלים.
רוח במדבר הומה לו,
נרדמים מי ים המלח,
רוח, רוח, הר צופים…
כל ימי הלכו מבלי לדעת אנה,
כל פזמון בפי – תרועת תאניה,
אל תבכי להם ואל תצאי הגנה,
אל נא תאספים, אחות רחמניה.
לו גם אקראך וקריאתי נואשת,
לעצבון ימי את אל תושיטי יד,
לגאים, אחות, הרוח העיקשת,
הגאים, אחות, לא יוותרו לעד…
רוח, רוח על שמים…
אך בבוא היום בו לא אראך לנצח
ובחלוניך סתיו לא ישב,
בכסות עפר את כל עזי המצח,
בכסות פרחים את כל עזי הלב.
אז תבואי אלי אל הספסל הגנה
ותאמרי קראת ואבוא סוף סוף
כל ימי אחות ישובו אז מאנה
כל ימי אחות יגיעו אז אל חוף
רוח, רוח על שמים…