יום יום כשאת עוברת כאן בתשע
אנו לך שורקים מן הסולם
ותאמיני לנו – זהו פשע
שאת לא עוצרת מעולם
כשאת לובשת את השמלה האדומה
אז בבנין לפתע צומחת עוד קומה
ולו ידעו הפיגומים לשיר
כי אז שמעו אותם בכל העיר.
את אולי קטנה
אבל כתפנו איתנה,
וכל חיוך שלך אצלנו חג
יש לך פה ענין עם פועלי בנין
שאוהבים אותך עד ראש הגג.
את משגעת פה את כל הנוער
את יפה בכל התסרוקות
כשאת עוברת בעקב גבוה
את שווה סימפוניה של שריקות
כשמביטים למטה מגובה המנוף
זו את שמקשטת בשבילנו את הנוף
אמרי מלה ונטפס איש איש
מן הקומה העשירית לכביש
את אולי קטנה…
אם גם היום תפני אלינו עורף
אנו נדבר עם הקבלן
ונשבע לו שעד סוף החורף
לא נוכל לגמור את הבנין
אך אם תעיפי הנה מבט אחד קצר
מיד תראי שאנו גומרים אותו מחר
ומן הגג הבנאים שלך
בלב אוהב ישליכו פרח לך.
את אולי קטנה…
