יודקה

נזכור איך ימים ארוכים כשרשרת
רבצה הפוגה במשלט המאובק,
ורוח של סתיו בשמים הסיע
קרעי עננים ובלב מחנק.
לפתע הבקיע נגון מפוחית
בזמר בזמר בזמר יחיד.
בקע אז הזמר, עלה ופשט,
מתיל אל תיל שרים ועונים.
ידע המשלט וידע כל אחד –
זה יודקה דופק ניגונים.

נזכור את הלילה ההוא שבנגב,
על ג'יפים דהרנו אל לב השממה,
הדופק הלם, האצבע על ההדק.
הליל יהי קרב – לחשה הדממה.
לפתע הבקיע נגון-מפוחית
בזמר בזמר בזמר יחיד.
בקע אז הזמר, פשט במרחב,
מג'יפ אלי ג'יפ הם שרים ועונים.
ידע אז הנגב: הלילה בקרב-
זה יודקה דופק ניגונים.

ועת שנדם הירי והסער
מצאנו את יודקה מוטל על התל.
ביד מפוחית, יתומה ואלמת,
דוממת כליל גבוה של אל.
לפתע עם רוח המתה מפוחית
בזמר יחיד.
היה הניגון חרישי ועצוב
כלחש שלכת עובר בגנים.
ידעו ה"חבריה": למי שאהוב
הרוח יהום נגונים.