חג לדמוקרטיה
פעם קראו לַבחירות ,"חג הדמוקרטיה" , ואת החג הזה חגגו כולם , כל בעלי זכות הבחירה , שבאָרץ הדמוקרטית שלנו, חג מלשון חוגה ,כמו בחגי ישראל, שאתה חג, וחוזר ושונה ולומד פעם בשנה , ביום החג,,, ושוב חוזר ושונה,,, בנושאי החג החוזר על עצמו, כדי שתשנן את מסריו, ותמצא בהם כל שנה דברים חדשים,,,
חג ,,, תואר וסמל נאורים , שהוצמדו בְכבוד, ליום הבחירות בָימים שהאידיאולוגיה, הייתה מָסד , ותשתית לבחירות,
מן הימים שהיה מצע לַנבחרים בבחירות,, שהיו מחשבה ודרך וכוון בבחירות,
ואז זה היה חג שהשתתף בו עם שלם, שחזר ודן ושנה והתווכח, והתפלמס וחלק, עם יריביו לדעה, ככה נראָה פעם החג הדמוקרטי הזה. שהיה לתפארה.
היום העם ברובו, מָדיר עצמו מן החגיגה, כי זה כבר לא החג שלנו, זה כבר לא חג בכלל,,,
יש תחושה שחדלנו כבר להיות בו חלק, אפילו שאנו שמים פתק בקלפי, (וגם זה לא כולנו) כי זה חגם המוחלט של הסוקרים, שאחת לכמה שנים חוזרים לחיים, וכובשים את השיח הציבורי בַסקרים שלהם בהערכות, בנבואות, בִסטיית הטעות שתמיד מצילה אותם ממבוכה גדולה, התחושה היא שאנו בעיצומם של משחקי מזל ,טוטו או לוטו, או כל משחק מזל רולטה אחר, ובכלל לא בעיצומו של עניין רציני לקובעי הגורלות, השולחים לעיתים חיילים לקרב.
זה גם חגם של הפנליסטים המדיניים בטלוויזיה, עם הפרשנים והאדמו'ר, של כל ערוץ, שיודע לנבא מי יעלה ומי ירד,,, לא לפי שום מצע או כוון, של הנבחרים, אלא רק לפי החיבור המוצלח או הכושל, אליו יתחבר הנבחר המועמד, ואיך ומתי, ולמה , כי הנבחרים שרוצים מה שיותר קולות נזהרים לאחרונה, מן המילה ימין או שמאל שיש בה דעה נחרצת ' וזה מסוכן,,, לכן הם, מצמידים לתוארם את מילת הצופן המצליח מרכז, ומכנים עצמם מרכז שמאל מרכז ימין , מרכז שמאל ימין , או מרכז ימין שמאל, או מרכז מרכז שמאל ימין, העיקר שהמילה מרכז תהיה בתמונה,,,, ששם הקולות הצפים ,אותם היו רוצים למשוך למעונם.
ואיפה האידיאולוגיה ? או הקו המחשבתי זה לא חשוב העיקר המיתוג שבשם ,אידיאולוגיה ומצע אאוט נצנצים וזיקוקי מרכז אין…
כי אם היו רוצים לקיים חג דמוקרטי כהלכתו, היו מדברים איתנו על אלף ואחד נושאים ,המעסיקים מאוד את יושבי הארץ ,היו מדברים איתנו, בברור לא ברמז, על חוק הלאום, היו מעיזים לדבר איתנו, על הזהות היהודית, על שתי מדינות , או מדינה דו לאומית, על פרהסיית השבת , הדתה והחלנה, על הביטוח הלאומי, וההתמודדות עם תוחלת החיים המתמשכת לברכה, על הבריאות וסל הבריאות , על הדיור הציבורי, על המוטיבציה היורדת לשרת ביחידות מובחרות ,
היו מדברים איתנו, על משמעות הקיום בארץ הזאת , ולמה דווקא כאן ולא בברלין,
רוצים חג? דברו איתנו שנבין למה אנחנו פה ? ולמה חשוב לנו להאמין שרק פה, ותראו לדאבון לב איך שום דבר מן הנושאים האלה לא יעלה ולו ברמז, בבחירות הבאות עלינו,
בבחינת אל תעירו ואל תעוררו את הבייס שלא יגאה עלינו, להיזהר ולא לעצבן כדי לפתות בנועם מרכז שצף מהכא להתם , ושאינו יודע מה רוצים מחייו. זה לא חג זה חגא!
תמונה
ראיתי בחודש האחרון,תמונה בעיתון, בה נראים (באיזה ארוע) זהבה גלאון אלדד יניב ושמעון ריקלין, והם היו מחובקים ומחייכים, מה שלימד אותי שבחיים האמיתיים כשאין מצלמות טלוויזיה בסביבה, ואין ויכוח של לודרים בזירה, בו הם משסים האחד את השני , וכמעט גם מכים, בקיצור כשאין מצלמות, תתפלאו כמה שהם יכולים להיות חביבים ביותר האחד אל השני , ומרשים לעצמם להיות הם באמת, ואפילו לחבק האחד את השני, מאז שראיתי את התמונה הזאת זכיתי לראות עוד הרבה תמונות כאלה של אחרי הקלעים או תמונות מזנון (שהוא מן אחרי הקלעים של המליאה),,, בו הניצים עד דם הם בסך הכל חברים טובים.
שלא תהיינה אי הבנות זו התמונה האהובה עלי , הרבה יותר מזו בה הם נראים מתווכחים ונוהמים ויורקים אש האחד על השני, ואני שואל את עצמי אם כבר ראיתי שזה אפשרי אצלם לחייך ולהתחבק, מהי באמת התמונה האמיתית שלהם,,
זו שאני רואה אותם נעימים ? אחד לרעהו?, ושהיא מענגת מאין כמותה את הצופה,?
או זו שבָאולפנים ובמליאה, ששם הם נראים כמו רגע לפני שהם מתנפלים וחונקים האחד את השני.
אני רוצה להאמין שהתמונה האמיתית שלהם, היא זו המחויכת, והמחבקת, ושככה הם מרגישים באמת , האחד כלפי השני, ואני בטוח שבטלוויזיה זו הצגה , זו לא האמת האמיתית שלהם ,ולוּ רק היו מעבירים, מן התמונה המחויכת שלהם כמה רגעי חסד שכאלה, אל עבר תמונות האיגרוף שלהם, כמה המסך שלנו יכול היה להיות נעים יותר, ויוצא נשכר יותר.
עם קצת מאמץ מסתבר שהם יכולים להתווכח בנועם לחלוק על דִיברֵי בר הפלוגתא בנימוס , בלי הצגות בלי דראמה, המייצרת תחושה של שנאה משטמה ,זעם, וכעס לא עצור בכלל שעוברים אלינו הצופים, והשנאה שבמסך עוברת גם אלינו, וכמוהם אנחנו גם שונאים ומתעבים את זה שאינו חושב כמונו… וזה בגללם לצערי,,, כן בגללם ,(כך גם אנחנו) והם לא רבים ברצינות הם משחקים כעס, ובמקום לתווך ביננו למציאות האמיתית , הם מייצרים למעננו דראמה מן היראה שלהם שהם חלילה לא יהיו מעניינים.
והרי הם יכולים גם אחרת ראינו בתמונה.
פעם כשהייתי במועצת העיר ירושלים, וחבר מועצה אחד צעק על ראש העיר ככה,,, שאם הוא היה צועק עלי אחוז ממה שצעק עליו, לא הייתי מדבר איתו כל ימי, וגם כמה גלגולים אחר כך,
כשגמר לצעוק , וראש העיר סיים לענות לו הם יצאו יחד מחדר המליאה חבוקי זרוע ואני נעלבתי עד עמקי נשמתי , כמה אני לא שייך לתיאטרון הזה, וכמה אני לא מבין שהכל הצגה.
עמוס עוז
יש הרבה אנשים שיצירתם הייתה גדולה ואשר קנתה לה מוקירים ומעריצים רבים בארץ ובעולם, אבל אישיותם האפילה אפילו על הגדולות שביצירות שכתבו. כי את עמוס עוז הכירו לא רק בזכות "מיכאל שלי", "קופסה שחורה" או "סיפור על אהבה וחושך" אלא בראש וראשונה בשל אישיותו המיוחדת, שגרמה לכל מיני מחנות לגייסו לרצונן,(לא תמיד לרצונו) ולראות בו את עמוד האש שלהם, בעוד הוא באמת היה כלל ישראלי וציוני על כל המשתמע, הוא אמר ש"יהדות בשבילו זו קודם כל שיבת ציון", ושֶ"מַה שמאחד את העולם היהודי זו המחלוקת , כן המחלוקת שביננו, שהיא זו אשר מצמיחה אותנו,
לא כולם קראו את ספריו, אך הכול הכירו את האיש ואת נבואות הזעם שלו שהיו שזורות בהן מילות אהבה אמיתית, וכנה לעם היושב בציון
ונאמרו על עמוס עוז , כל הרבה דברים יפים ובצדק ,ש"היה סופר ואישיות מן היחידים בדורם", ואני משלים ומוסיף משלי, (אולי מן היחידים שבעוד כמה דורות, אלה שקדמו לנו , ואלה שעוד יבואו, )והרדיו היה מלא בראיונות ישנים איתו, ובחוזרי מהופעה בשעת לילה מאוחרת, שמעתי את עמוס עוז מדבר, והייתי משוכנע שהוא קורא מן הכתב, מאמר שכתב אחרי שערך אותו ומילא אותו בכל המטפורות הראויות לנושא,
ופתאום אני מבין שיש גם מראיין ששואל שאלות, וקלטתי שעמוס עוז, אינו קורא מן הכתב בכלל , אלא עונה בסך הכול לשאלה ,אחת מרבות, כשהוא בלתי מוכן בכלל מראש.
וחשבתי על כך , שבדרך כלל כשכותבים ספר ,יש לו עורך, ויש לו מגיה, וניתן לקרוא שוב ושוב, את הכתוב, לקצר ולהוסיף לבנות קטעים מחדש, לערוך את הסדר אחרת, ואז יש לך מוצר מוגמר, והנה כאן בראיון הזה שאני שומע,,, של מן הרגע להרגע, כמו בכל הראיונות האחרים,של עוז, מוחו הפלאי של עוז יורה תשובה בנחת רוח, כמו הייתה פרק מספר אחרי עריכה אחרי שכתוב , אחרי הגהה בלשון אלוהית קסומה , ויחד עם זאת מובנת כל כך ,
עמוס עוז היה קוסם של מילים והוא שלט בהן לא בכח ,אלא באהבה כאילו העריץ כל מילה היוצאת מפיו, כשהוא נותן לה את כבודה ,ומושיבה על כס מלכות במקומה הראוי שבמשפט. לא מכיר עוד אחד כזה , שמדבר ועונה תשובה ובה בעת עורך את התשובה וממלא אותה בדמויים , ובורא עולם שלם כאן ועכשיו בלי שום הכנה ,
פעם רצינו גילה אלמגור ואנכי לבקש ממנו אישור לאחד מספריו כדי להופכו לסרט, צלצלתי אליו לחולדה, ונמסר לי שכבר איננו שם, והמשכתי לחפש עד שקיבלתי מספר בירושלים , ששם הוא עשוי להיות ביום מן הימים, צלצלתי אליו בהתרגשות והוא ענה , שאלתיו היכן הוא והוא אמר בבית הכרם, סיפרתי לו ששם נולדתי, באיזה רחוב אתה נמצא שאלתי? והוא ענה לי , ברחוב החלוץ אצל הורי שגרים כאן, באיזה מספר שאלתי ? והוא ענה לי ארבעים ושלוש, ואז שאלתיו מה אתה עושה אצלי בבית שהרי החלוץ ארבעים ושלוש ,זה ביתי שם נולדתי!
מסתבר שהוריו קנו את הבית בו נולדתי,
ואני יכול בגאווה לספר שעמוס עוז גר אצלי בבית. אותי זה מרגש…
בא לי לברוח מכאן
הבחירות תַעַרֵכנה בעוד כשלושה חודשים, ובא לי לברוח מכאן נשבע לכם. עד ליום הבחירות!
כי מה שנשמע מהיום ואילך יהיו רק נאצות והשמצות והכפשות ושנאה יוקדת והאשמות. ונשמע עכשיו מדי יום' כמה ההם – ההם מן המפלגה היריבה – כמה הם הרסו את המדינה. ולא חשוב בכלל שרק אמש הם ישבו יחד בשולחן ממשלה. אותה ממשלה! ישבו יחד! מי זוכר בכלל?
אנחנו נשמע במשך שלושה חודשים אימתניים, באיזו צורה יחלק כל אחד מהם את ירושלים, אנחנו נשמע איך כל אחד הוא חסר אחריות וחסר רחמים וחסד, לעניי המולדת. אנחנו נשמע מי יותר ציוני ומי יותר ציני. נשמע עכשיו מה היו אומרים עליהם בן גוריון ובגין ורבין וז'בוטינסקי. נשמע מה הם היו אומרים יותר ממה שהם אמרו בחייהם על מה שקורה ומה שיקרה. וכמה זה נפלא שאפשר לומר היום בשמם הכל כי יש בעיה בלשאול אותם אם אכן זה מה שהם היו אומרים.
אנחנו נשמע במשך שלושה חודשים מייגעים כמה כל אחד מן הדוברים הוא נפלא ומה בדיוק יקרה כשהם יהיו בשלטון. ואיך הם יורידו את יוקר המחייה, ויחזירו את החיוך לרחוב היהודי. ויגרמו לכך שמחירי הדירות יירדו ומעמד הביניים יצא במחולות מחניים ויטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה.
כי אנחנו נשב סוף סוף עם הפלסטינים ונסגור איתם על שתי מדינות לכמה עמים שיידרש. או כמה מדינות שתידרשנה לשני העמים. הכל יאמֶר כל אפשרות הזויה ,,,
הכל, הכל ייאמר בשלושת החודשים הנוראים האלה.
וגם מערכות הבריאות, החינוך והרווחה יעברו מהפך אדיר והזקנה מהמסדרון בנהריה תחזור לחיות אחרי שכבר מתה בחמש מערכות בחירות קודמות. וסירטי הנבחרים יחליפו את "האח הגדול" וכל תוכניות הריאליטי כי הם פשוט יותר מצחיקים ועצובים. וחובבניים עד מבוכה שלא לומר בושה.
אז זהו ,,, הכי נכון לברוח מפה לשלושה חודשים לא נפסיד כלום! נחזור ליום הבחירות לבחור במי שנחשוב לנכון. ואז ללא ספק נראה את אותה הממשלה שהיתה לפני הבחירות בשינויים מזעריים, לא משמעותיים, לעוד ארבע שנים שלוש או שתיים, של מריבות.
כשאנחנו רואים את אותם האנשים, שנשבעו לא לשבת עם אותם אנשים מוקצים – הנה הם יושבים גם יושבים איתם בשולחן הממשלה. ומחירי הדירות יאמירו, והזקנה מנהריה תמות שוב במסדרון אחרי שהחיו אותה לכבוד הבחירות, הטרור יהיה אותו טרור – רק יגבר – הפעם גם מצפון, מעמד הביניים ירד לקומת הקרקע ועוד מתחת לזה – עד להופעה הבאה של הזמרים הידועים שתלֻּווה בהפגנה רבת צופים ומאזינים…. לזמרים.
לכל האמור יש סיכוי שישתנה ויהיה טעם להישאר כאן גם לפני הבחירות אם משהו יטולטל לנו במוח המקובע שלנו. והנבחרים יסכימו פעם אחת לשם שנוי להיות מספר שתיים, זה סוד הקסם , זה גם סוד החורבן… כי אז רוב העם יבחר פעם אחת לשם שינוי מפלגה אחת! ויתן לה את הכוח ואת היכולת לשלוט. עד אז תמיד נבחר שוב ושוב, מפלגות קטנות, מרוסקות, לשונות מאזניים שתוקעות אותנו שנה אחר שנה באותו המקום.
יום הסולידריות
החודש התקיים יום הסולידריות החברתית הבינלאומי. זוהי הזדמנות מעולה לציין, שבישראל חיים עשרות ילדים ללא עורף משפחתי. אלו ילדים שאין להם משפחה או ילדים שמשפחתם הביולוגית אינה מתפקדת ומסכנת את שלומם הפיזי והנפשי.
ילדים אלו גרים במעונות משפחתיים ובפנימיות של עמותת "אור שלום", המעניקים להם מקום בטוח וחם לגדול בו, בפיקוח משרד הרווחה.
למרות זאת, הבדידות שנובעת מהיעדר משפחה, מלווה את הילדים בכל פן בחיים – ובחריפות יתרה בחגים ובחופשות, כאשר הם רואים את חבריהם חוגגים עם משפחתם בעוד שהם עצמם לא יכולים לעשות זאת.
אדווה, ילדה בת שתים עשרה, שאין לה עורף משפחתי, מספרת: "כולם אורזים הערב. לקראת החג , האווירה במשפחתון קצת מתוחה. גם אני משתדלת להיות עסוקה – אני מקפלת את בגדיי בשקט, מסדרת את המיטה, מזיזה דברים. רק כדי לא להביט לאף אחד בעיניים, רק כדי להיות כמו כולם. אבל אני לגמרי אחרת. כי כולם מתרגשים ואני עצובה. מחר יעלו כולם על האוטובוסים וייסעו הביתה. לשלושה שבועות שלמים. ואני נותרת מאחור, מרגישה יותר לבד מתמיד…"
על מנת להקל על ילדים אלו את התקופות הקשות, הקימה עבורם עמותת "אור שלום" את "מחנה אור".
המהווה מרחב בטוח עבור הילדים בָחופשות ובחגים, ומעניק להם חוויות חד פעמיות ובלתי נשכחות: קשרי חברות עזים, צוות עוטף ומחבק, והזדמנות מופלאה לפיתוח תחושת יכולת, הצלחה וצמיחה. קיומו של "מחנה אור" ומספר הילדים המשתתפים בו, נגזרים באופן ישיר מתרומות.
המחנה פועל בתנאי פנימייה ארבע פעמים בשנה: במהלך חופשות חנוכה, סוכות, פסח וחופשת הקיץ. הילדים שמשתתפים בו זוכים לחום ואהבה, קבלה והכלה ולפעילויות מותאמות, שכוללות לא רק כיף והנאה, אלא גם עשייה ערכית ולימוד כישורי חיים. וכך ניתן לראות את ילדי המחנה נפתחים, ומחייכים בפעם הראשונה לאחר שעברו תקופה קשה, ב-שיבעה לינואר תקיים עמותת "אור שלום" אירוע התרמה מיוחד בזאפה כרם ברקן, שכל הכנסותיו יוקדשו ל"מחנה אור!!!
אנשים, חברות וגופים המעוניינים להשתתף בערב ההתרמה או מסכימים לתרום לילדי "אור שלום" שאין להם בית ומשפחה לחזור אליהם מוזמנים לפנות לטלפונים -9936914/918 02 או לתרום באתר "אור שלום".
.טל: 03-6701700
נייד: 058-7477002
תודה רבה לכם היו ברוכים.
מדרשיר של עובדיה חממה
פרשת השבוע " וארא" מלמדת אותנו בין היתר, להכיר ולהודות על הטוב ולגמול למייטיב טוב.
גם אם המייטיב הוא אפילו יאור מצרי…
את מצוות השם להכות את היאור במטה, מקבל אהרון ולא משה. משה זוכה לגמול לָיאור טוב ,על שהצילו מגזירת פרעה.
תארו לכם כמה טוב יתגלגל בעולם אם נגמול רק טוב למייטיב שהיטיב עימנו…, ועל כן הכל לטובה, טוב יגרור אך טוב, והנה הרע נעלם ואיננו.
זכור לָיאור שעטף בחומו
זכור למֶייטיב את טובו
זכור נא לים ששכח זעפּו
ופתח לך דרך לעבור בתוכו
זכור לו לסלע את מי החיים
זכור למייטיב את טובו
הכר לו תודה וטובה על טובה
והנה ניצתה אהבה
זכור את הטוב, עזוב את הרע
זכור למייטיב את טובו
הכר לו תודה וטובה על טובה
והנה ניצחה אהבה.
זכור את הטוב/ עובדיה חממה
בדואט עם אילן דימרי
אריה אליאס
השבוע השתתפתי בערב מיוחד בו הסבו את שמו של תיאטרון גבעתיים לשם "תיאטרון אריה אליאס", וחשבתי לעצמי מה היו יכולות להיות מחשבותיו של אריה אליאס האהוב, בערב שכזה המוקדש לו ולזכרו המבורך, ואני מעז וקובע שכל רחוב וכל כיכר , שהיו נושאים את שמו של האיש היקר הזה , לא היו שווים בעוצמת הזיכרון שלהם והכבוד הראוי לאיש , כמו אולם של תיאטרון הנושא את שמו , אין לי ספק שזו ההנצחה האולטימטיבית והראויה ביותר, לאיש שקראוהו "שחקן בדם" ,
במקצוע הזה שנקרא אומנות הבמה , הן הקלה של הבמות המסחריות,
והן הרצינית שבתיאטרון הרפרטוארי , יש המון מתח וקנאה, וצרות עין, והכל בגלל התחרות, התחרות הסמויה האין סופית, והאכזרית, של העומדים על הבמה, על אהבתו של הקהל,
רק למעטים,,, ליחידי סגולה בעולם הבמה, ליוצאי דופן ממש , העניק היושב במרומים תכונה נלבבת, של נעימות סבר, של אנשים מיוחדים שתוכם כברם,
את אלה המופלאים , כולם אוהבים לאהוב, וגם אם פוגשים בהם בתדירות גבוהה, או אחרי שנים רבות זה היינו הך, זה תמיד מאור פנים, עיניים שמחות , חיבוק אמיץ תחושה של אהבה אין סופית אמיתית לא עשויה לא משוחקת,
ככה בדיוק היה זה לפגוש את אריה אליאס תמיד לצחוק אתו להנות מנוכחות שובת לב, מרנינה ואהובה.
אריה אליאס היה איש מודיעין ,בבואו ארצה שהמשחק בער בעצמותיו, ומהר מאוד החל לחזר אחר כל התיאטראות הקיימים, מבטאו המזרחי בתיאטרון , בו הרוב דיברו רוסית , היה לו לחומה בילתי עבירה, והוא המסכן חלם כל חייו לשחק בתיאטרון את שיילוק .
לא הבין אולי עד לכתו שאי אפשר לשחק בארץ שיילוק עם מבטא מזרחי, עם מבטא רוסי כן ,
ועוד הרבה לפני נצחונן של מהפכות הזמר המזרחי המסתלסלות , אריה אליאס היה הלוחם והמנצח, הראשון עלי במות ישראל, שהתעקש לשחק כפי שהוא , ולא הרים ידיים,
בעקשנות היפנו לו עורף והוא בצר לו הלך לביים הצגות בבתי הסוהר, ש"שם" אמר לי פעם, "הרוב מזרחיים ולכן מעריכים אותי יותר".
והיה עוד עולם קסום בו מָלך , בו לא שמו לב למבטא שלו , עולם הילדים , לכן היה האיש הכי אהוב בארץ כשהוצגה הסידרה "שכונת חיים." והוא ניצח כי אי אפשר היה לעמוד בקיסמו. כמה שהאיש הזה היה אהוב,,, מנער ועד זקן , ולא היה מי שלא אהב את יחזקאל בעל המכולת.
בסוף היו חייבים להרכין בפניו ראש ולתת לו לשחק , כי כשרונו היה שופע והקהל נטרף על דמותו שופעת החום, ולא חשוב באיזה תפקיד , אם מושיקו (מקזבלן )אליאס שם , מובטח שנהנה.
שיחקתי איתו בשלוש ורסיות של קזבלן וקשה לתאר איך במצבי לחץ בהם עמדתי, גם על הבמה וגם מחוצה לה, כמה עיניו המחייכות והמילה הטובה והמחזקת שלו, היוו לי תעצומות נפש , ומסתור מרוחות סערה.
ביקרתי אותו סמוך ללכתו מעמנו לעולם שכולו טוב, והוא שמח לבואי , אבל זה כבר לא היה אריה שהיכרתי, הוא הביט בי ודרכי , וראיתי איך מוחו נובר בין תאיו ,המעורפלים, לשחזר את ימינו המשותפים, שהיו סיפור אהבה והוקרה בן שנים רבות,
הוא הביט בי וחייך כאילו אצר בתוכו, סוד גדול, כאילו כבר ראה דברים אחרים עולמות שמעבר,,, שעָין רגילה לא מסוגלת לראות.
תיאטרון אריה אליאס ,(בו ישחקו שחקנים עם כל המבטאים הקיימים בארץ), הוא נצחונו הבלתי מעורער של השובב הניצחי , בנה הגאה של יהדות המזרח , אריה אליאס יהי זכרו ברוך.
