ההצבעה באו"ם
הייתי מאוד מתוח אמש , כי לא ידעתי מה יחליטו באו'ם על ירושלים בירתי, לא ידעתי אם אחרי ההצבעה , עדיין תיוותר לי בירה, או שאצטרך לחפש לי בירה אחרת, זו החלטה של האו'ם אתם יודעים זה לא צחוק. ולא כצפוי הצביעו נגד ההכרזה של הנשיא האמריקאי, ועכשיו אין לי שוב בירה עד שהאו'ם יחליט אחרת.
עכשיו קצת הסטוריה,שלא יזיק לדעת: דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ כמו שאנחנו קוראים לו כבר כמה שנים טובות, מָלַך בירושלים משנת אלף וארבעים לפני ספירת הנוצרים, דוד היה המלך של ממלכת ישראל המאוחדת ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון.
מוחמד בן עבדאללה בן עבד אל-מוטלב, הידוע כמֻחַמַּד חי בערך בשנת חמש מאות שבעים לספירה, כאלף וחמש מאות שנים אחרי דוד, והוא מייסד דת האסלאם. ונחשב במסורת המוסלמית לאחרון ולחשוב ביותר מבין הנביאים.
בעקבות ההחלטה החשובה אמש באו'ם בעניין מעמדה של ירושלים וזיקתה לעם היהודי, אני מציע עוד כמה נושאים לדיון והחלטה, נושאים השנויים במחלוקת ,,, לפחות כמו זו שירושלים היא הבירה של העם היהודי
אני מציע למשל דיון על המשפט "ואף על פי כן נוע תנוע" שגלילאו לחש בינו לעצמו לאחר שהאינקוויזציה ביקשה ממנו לחזור בו מן השטות בדבר העולם שסובב סביב השמש ,
יש לדון בכך כי אולי בכל זאת העולם עומד על משטח ישר הנישא על גב ארבעה פילים,
אני חושב שזה נושא שנוי במחלוקת לפחות כמו ירושלים יהודית,
נושא נוסף ראי לדיון הוא עקרון הכבידה העולמית של ניוטון. בו כדור הארץ מפעיל כוח משיכה גדול על הגופים הנמצאים סביבו. אני מאמין שזה גם נושא לא ברור הראוי להצבעה באו'ם
חוק הכלים השלובים בו גובה פני נוזל מסוים בכלים שלובים ישאף להיות שווה.
לא בטוח שזה חוק נכון וראוי לדון בכך,במסגרת האו'ם ולהביא להצבעה,
נושא נוסף לדיון אחרי הבירה היהודית כן או לא , הוא משפט פיתגורס, אותו משפט מפורסם בגאומטריה, המתאר את היחס בין שלוש צלעותיו של משולש ישר-זווית. המשפט הרי קובע כי "סכום שטחי הריבועים, הבנויים על הניצבים במשולש ישר זווית, שווה לשטח הריבוע הבנוי על היתר" מי אמר מי קבע? באיזו זכות?
ואיפה מקומם של הפלסטינים בתמונה? (צריך לדון בכך אם יש אמת בקביעה ולהצביע בעד או נגד,
אפשר להעלות גם לדיון אם היהודים הם בכלל יהודים או בני עם אחר,
והאם ירושלים היא בכלל במקומה או שמא הזיה של סידורי תפילה יהודים. צריך להביא לדיון ולהצביע,
ולהעלות להצבעה אם פריס לונדון וושינגטון ורומא הן בירות לגיטימיות של הארצות בהן הן נמצאות, אולי לא? צריך לדון…
זהו לעכשיו , בשבוע הבא נביא עוד נושאים הגיוניים השנויים במחלוקת, לדיון באו'ם ,שאיננו שנוי בשום מחלוקת.
הנביא עמוס
הנביא עמוס אמר פעם " והַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא" והוא מסביר גם למה, "כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם" והמשכיל שיודע או מבין את המצב לאשורו ,מוטב לו שישתוק כי לא יעזור לו מאומה אם ידבר , במילא לא יאזינו בעת הזו לדבריו…עת רעה כאמור.
נזכרתי בנביא עמוס ובמשפט הזה , כאחד השומע שלוש פעמים ביום, מזה כמה שנים כבר, את המשפט הידוע…שהחקירות עומדות להסתיים בזמן הקרוב, ואני שומע את המשפט הזה,מכל תחנה אפשרית , ברדיו , ובטלוויזיה ועל אחת כמה וכמה בכל עיתון יומי ושאינו יומי, על חקירות שהנה הנה מסתיימות (עוד אחת שתיים בעניין אלף, עוד שלוש ארבע בעניין אלפיים וזהו,,, עומד להסתיים,,,, ואז כתבי אישום עם המלצות משטרה מרשיעות , בדרכן ליועץ המשפטי,
וכל במת תקשורת אפשרית, מרמזת בביטחה שאין לה עוררין, עדויות נחרצות! הוכחות! קבלות! ,הקלטות!, רישומים,! שיחות , עדויות, העניין סגור ומסוגר
וכל זאת מאידך…
כשמחד…
אני שומע כל העת "שאין כלום , כי לא היה כלום , לכן לא יהיה כלום", ואני מוצא עצמי כבר יותר מדי זמן ,עומד בתווך שבין הכלום!!! הנחרץ לבין האשמות בטוחות, שאין עליהן ערעור, ואני מודה שאני לא יודע מה לחשוב.
כי אין לי אף חבר במשטרה ולא בפרקליטות, ולא אצל היועץ המשפטי ואני נשטף עד נפש ,בים של אינפורמציות בדוקות לכאורה, ים של עדויות מוכחות לכאורה, למול "שום כלום" לכאורה.
וכאחד שלא יודע כלום מניעים אותי כמו בערסל שנע מהכא להתם מביטחון באשמה שאין עליה ערעור,, לערעור של צעקה הזועקת עלילה.
לא יודע מה להחליט , לא יודע מה האמת, לא יודע אם יש אשמה או אין , כי עדיין לא שמענו דבר מאף אחד מוסמך כמו יועץ משפטי או שופט שאמר או הצהיר אכן כן יש אשם ,
ובהתחשב בעובדא שכל מה שאנו יודעים היום זה שום דבר מוסמך או בטוח, אלא הבזקים ממלכת הליכאורה, וההדלפה, המוטחים עלינו, כמו גשמי ברכה
או קללה
(תלוי מי המאזין),,, על ידי הפרשנים הקריינים הכתבים לענייני, שנראים ונשמעים יותר ויותר,,, כברי פלוגתא , ופחות כמדווחים .
ואלפים ,בארץ הזאת אלפי אלפים מביעים דעה ,דעה נחרצת, לא כי הם יודעים משהו, אלא שהרהורי ליבם ונטיותיהם הפוליטיות, מכוונות את מחשבותיהם, אבל הם לא יודעים כלום. לא כי אין כלום , אלא כי איש מוסמך עוד לא אמר כלום ,
אז זה מה שאעשה בים האינפורמציה שאין לי לגביו צל צילו של אישוש ממלכתי מוסמך, מה שאעשה אם איני רוצה לומר משהו שאתבייש בו אחר כך, כשנדע כבר מה באמת יש או אין,
אני אמתין בסבלנות ואשתוק, עד שמישהו מוסמך מבית המשפט, יאיר לי את האפלה הגוברת במחשבותי.
ויגיד לי אשם או לא. עד אז לא אומר מילה, שוב כי אני מודה באשמה ,שלהבדיל מאלפי אלפים אחרים שיודעים הכל,,, אני באמת לא יודע כלום.
הנערה הסוטרת
חייב לציין בעצב שהתמונות של ג'יפ של צבא או מג"ב, כשהוא בורח מילדים שזורקים עליו אבנים, הולכות ומתרבות, והן תמונות לא רק מביכות ומקוממות , הן גם פועלות פעולה ישירה של אות וסימן למיידי האבנים ,ההולכים ומתרבים, שזה אפשרי ,לזרוק אבנים על חיילים, כי יש מצלמה בשטח.וכי החיילים שלנו כך הם מפרשים זאת,(מיידי האבנים) יראים יותר מכל כלי נשק אחר , מכלי הנשק החדש הקרוי מצלמה. שזה כלי נשק משמעותי שתחמושתו נקראת "מה יגידו"
הקרב האחרון שבו שוב ניצחה המצלמה עם ה"מה יגידו " הקטלני שלה. היה לאחרונה עת קצין וחייל עמדו למול קבוצת נערות ואישה מבוגרת, כשהנערות סוטרות להם ,על פניהם, בלי בושה ופחד, כי זה להזכירכם מצולם, והם גם הקצין גם החייל, שבידיהם נשק צהל"י בלתי יעיל ובלתי משמעותי בסיטואציה כזאת , בסך הכל מנסים להימלט מן הסטירות, באיפוק לא אנושי לגילם. כי אם זה היה קורה להם בשכונה שלהם בביתם שבארץ כשהם בלי מדים,,,הילדה הסוטרת הייתה בבית חולים היום.
עכשיו אם זה היה קורה בנורווגיה זה היה מאוד מרשים, והחיילים האלה היו מקבלים את אות האיפוק בשל עוצמתם הנפשית. אבל כאן אצלנו במזרח התיכון בו איפוק מזוהה כחולשה זו חרב פיפיות, האיפוק הזה מתורגם לפחדנות מצולמת שמתפרסמת ויראלית בכל העולם ולא רק שאינה מעוררת כבוד אלא מעוררת עוד נערות לבוא ולסטור לקציני צה"ל בחופשיות כי יש מצלמה בסביבה ומאומה לא יאונה להן.
עומדים קצין וחייל עם נשק בידיהם קפואים מאימתה של מצלמה ,וחוטפים סטירות מנערות שברחוב.
מה דעתכם זה היה עובר אצל חייל פלסטיני,? זה היה עובר אצלנו באיפוק אם מישהו היה סוטר לשוטר ברחובה של עיר, אז למה כאן זה אפשרי?
האם לא ראוי היה (לא למען הסרט הזה שבודאי היו עורכים אותו, ומורידים ממנו את הפרובוקציה המקדימה) לא ראוי היה למען החיילים שבשטח, שרואים את מפקדם חוטף סטירות ,ושותק !לא ראוי היה למענם,,, להחזיר סטירה אחת,,,קטנה,,,לא כואבת אפילו, אבל תגובה לזלזול,
אמירה שהמצלמה אומנם פה , אבל גם אני פה בתפקיד חייל , שנשלח למלא תפקיד של חייל ולא תפקיד של דחליל.
חשוב שיהיה לנו ברור שאם זה בא מתחושות מובנות של חוסר צדק או זכות מוטב לא להיות שם בכלל,
אבל אם אנחנו שם כי צריך להיות שם כי כך החליטה המדינה , ושלחה לשם את צה"ל, (כדי לעשות חיפוש, בביתם של מחבלים) אז אסור לסטירה כזאת שתתקבל כי היא סטירה לצה"ל כולו, ועימו לכל העם בישראל ששלח אותם לשם
וכשאני מעמיד שני צילומים אחד למול השני
זה המראה חייל שנותן סטירה לנערה בשטחים, באמצע חיפוש, אחרי שהיא סטרה לו,
מעמיד זאת למול צילום של נערה שסוטרת לחייל והוא לא מגיב רק נמלט ממכותיה… את צילום "המה יגידו" הראשון זה שהחייל מחזיר לה סטירה . אני אוהב יותר.
ירידה במוטיבציה
צה"ל הוקם כשבועיים לאחר קום מדינת ישראל, תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות. הממשלה הזמנית החליטה על הקמתו וראש הממשלה, דוד בן-גוריון חתם על "פקודת צבא הגנה לישראל ופרסם "פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל.
הפקודה הגדירה את צבא ההגנה כצבאה של מדינת ישראל, והארגון שנועד לשמירת ביטחונה ריבונותה. ועל קיומה של מדינת ישראל .
זהו צה'ל שלנו והוא צבא העם, שהמשרת בו חש שליחות , כך היה תמיד, ולכן הוא מן הטובים שבעולם, כי חייליו מגנים על ביתם ומשפחותיהם.
לאחרונה היה בעיתון, שצה"ל מתמודד עם תהליך רב-שנים של ירידה במוטיבציית הגיוס ליחידות השדה,
כי בצל ההשקעה בתהליך האיתור, ובאופן התגמול,האחר, למתגייסים ליחידות מיוחדות וטכנולוגיות, קופחו במובן זה היחידות שמהוות את ליבת צבא היבשה. הטיפול במשבר המוטיבציה נמצא אמנם באחריות הצבא, אך מדובר גם באתגר חברתי מהמעלה הראשונה.
כבר בהיותו מפקד עוצבת הגליל הזהיר האלוף הרצי הלוי מפני הקצאת כוח האדם האיכותי בעדיפות לתפקידי מודיעין וסייבר, העשוי לגרום לכך שצה"ל יהיה עלול למצוא את עצמו בעתיד עם מפקדי פלוגות וחטיבות פחות טובים.
מסתבר שאט אט שונו לנו פניו של צה'ל צבא העם בחלקו ,ויש לא מעט הרואים בו קורס הכנה בן שלוש שנים למקצוע בו יעסקו בעתיד, וזהו שיקוף מדויק של החברה בה אנו חיים שיותר ויותר מעמיד את האינדיבידואל ומאוויו מעל לכל,
אט אט אנו הופכים חברה, שסוגדת ליחיד על פני היחד, שמאמצת את האינדיבידואל, ומעמידה אותו בראש סולם העדיפויות החברתי, חברה שמאמצת סולם ערכים שונה מזה שעליו הושתתה פעם המדינה, סולם ערכים חדש ומתחדש, שקובע שבכל מקום שיש בו התנגשות בין הכלל לפרט, טובת הפרט קודמת.
ואם טובת הפרט קודמת, אז באמת למה תותחנים ? או שריון ? או צנחנים? שאין מה לעשות איתם בַאזרחות כשיש שמונה מאתיים שמכינים לסטארט אפס, ואקזיטס של מיליארדים ?
ועוד מקבלים זאת בחינם מהצבא.
בסופו של יום, עם כל הסייבר וטובו ומעלותיו, אם לא יהיו לנו החיילים שבאים במרוצה ,מכל פינה שבעולם ובארץ,,, ועולים על הטנקים ומסתערים קדימה בגופם ורוחם, צה'ל שלנו יהיה אמנם צבא מתוחכם עם גאוני סייבר אבל ברוחו, פחות צבא ההגנה של ארץ ישראל.
עכשיו משהו שלכאורה לא שייך אבל מאוד שייך, ונגיד שזה כך ,וזה המצב למה זה מתפרסם,? סיפרתי לא פעם על האגדה אברהם ארנן בוראה של סיירת מטכ'ל שהיה בדרכו לירושלים והיו שואלים אותו לאן הוא נוסע היה עונה לחיפה כי לא הכל צריך לדעת.
ואני ומחשבותי ההולמות את ימיו של ארנן, ועוד יותר אחורה, זוכר את "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון, אני קורא את הנאמר ומעי מתהפכות כשאני חושב על החמאסניק שמראה את הידיעה למפקדו ושניהם עולזים שהמוטיבציה בצה'ל יורדת למה שיידע למה שנספר לו?
טוב אז לפחות כדי לאזן את התמונה הנה אני מספר לחמסניק שמעבר לגבול,שאני יודע על התגייסות טוטאלית ,ונהירה עצומה ומתמדת ליחידות הקומנדו והסיירות, ורק אתמול בדרך להופעה הוציא מכיסו יוסי גרושקה מוסיקאי מחונן בתזמורתי , את מה שהבן שלו טל שמו, כתב בשמירה, טל גרושקה הוא בסיירת עורב של הנח"ל , אז אם יש לנו כאלה כמו טל, שרואים בצה"ל שליחות ולא גלשן אל עבר מקצוע לחיים , שידעו שהם הרוב ,וזה מה שכתב הבן של גרושקה בשמירה,בין היתר:
מה זה להיות ציוני
באמצע השמירה מתיישב אני,\ותוהה עם עצמי, מה זה להיות ציוני\הגדרה מסובכת לא משהו רגיל\אז חדל הקשקשת, מוטב שאתחיל\ זה התחיל מזמן,,,לפני שלושת אלפים שנה\כשלבני ישראל הייתה בראש תמונה\של עליה אל הארץ , הכל כך מובטחת\שנחשבה ליפה , אך לא כל כך מאובטחת\
כאן ממשיך טל בשירו היפה, ומספר את קורות מסעותיהם של בני ישראל לאורך הדורות, ואני מקצר ברשותו ומגיע לעיקר…
והוא ממשיך וכותב
לחמנו נאבקנו על זו המדינה\ויצאנו כשידנו על העליונה\הקמנו ערים כבישים יערות\ונולדו ורבו כאן הרבה משפחות\והנה אני כאן במגדל השמירה מאוד חייכני \,תוהה לעצמי מה זה ציוני?
אז לפני הכל בראש ובראשונה\ציוני זה אחד שאוהבת'מדינה\ציוני זה אחד שמשרת בצבא, שלא משלים עם רוע \אלא רק עם אהבה\שנשאר כאן בארץ ולא עובר לברלין\למרות שמחיר הדירות שם מאוד מאוד מזמין
אז מה זה בכלל להיות ציוני\לכבד כל אחד ימני או שמאלי\
כי כולנו ביחד יוצרים עם אחד\וחשוב יותר מכל שיהיה מאוחד\
זה לחוג את החגים של העם היהודי\ששונה מכולם והוא כל כך ייחודי\
ציוני זה אחד שאוהב את הנוף\שבורכה בו ארצנו מכאן עד אין סוף\שכשיש חנייה צועק"יש אלוהים" כשאין חניה צועק"רק אותנו דופקים"
בקיצור ציוני זה לאהוב ת'מולדת,\שבעיניו מכולן היא הכי מיוחדת\וכאן אני כותב ממגדל השמירה\ומרגיש ציוני במלוא ההכרה\
זה השיר ,של טל גרושקה מקורס מכ"ים סיירת עורב, לכן באשר למוטיבציה היורדת כביכול בצה"ל,,, אפשר להרגע.
אלי גיל
אלי גיל שהלך לדאבון לב השבוע לעולמו היה חבר שלי, ודומה שאין אחד בארץ שלא יכול לומר את המשפט הזה על אלי, כי "דאוד" היה חבר של כולם, חבר באמת.
להצמיד לשמו של אלי גיל, את המילה ז"ל זה משהו שאיננו מתקבל על הדעת,
לומר שאיננו איתנו עוד ,,, זה "אוקסי מורון", משמע דבר והיפוכו, כי אלי (הלו הוא "דאוד"בפי רעיו), מראשוני סיירת מטכ"ל, היה הדבר הכי חי שהסתובב ביננו, הכי חי, הכי שמח, הכי מחייך שבתבל.
מעולם לא נתן למצוקות היום יום להעכיר את רוחו, ולשאלה מה שלומך הייתה לו רק תשובה אחת נהדררררר!
ואני שידעתי לעיתים על לחצים, ובעיות של מחיה ,איתם בלא ברירה, היה חייב להתמודד, הייתי נפעם לתשובה הזו החוזרת ונשנית ,נהדר, תמיד נהדר, תמיד טוב , תמיד דבש!
כי הוא באמת חי ,
חי מאוד,,,
כל רגע מן הרגעים , כל עוד נשמה באפו… חי בתודה גדולה על החיים, אותם מיצה עד תום, בלי להשאיר חריץ ולו קטן ביותר לעצב וצער.
אופיו זה הוביל אותו לאחת מיחידות העילית של צה"ל, שם נדרשים לחשוב מחוץ למסגרת. בגיל שמונה עשרה, התגייס לנח"ל ונחשב ללוחם מצטיין, אולם במהלך שירותו הורד בדרגה וננזף בהוראת הרמטכ"ל משה דיין לאחר שהשליך אבן על מכונית שלא עצרה לו בשעה שהמתין לטרמפ בדרכו הביתה בקיבוץ.
זה מה שהביא אותו ברבות הימים אל הקבוצה הנבחרת הזאת שקראו לה בדחילו סיירת מטכ'ל.
שנים אחר כך הוא בנה את ביתו עם חברים מן הסיירת, שבאו לעזור לו כי דאוד ביקש,
וכשביקשו מן העירייה להרוס לו את הבית שבנה , מאחר ועמד בנתיב של כביש עתידי, הוא קרא לאותם חברים מן הסיירת, שבנו איתו את ביתו,, והודיע לעירייה "שלאלי גיל לא הורסים כלום , הוא הורס לבד",,,
ובלילה אחד נורא מלילות , כשחיוך על פניו , וכל חבריו לידו ,הוא הדליק מדורה כמו בימים הטובים , למען ה"שירה בציבור" אחר כך חילק לכולם פטישים גדולים וויסקי, וביקש שכל אחד בתורו יהרוס קצת מביתו,
וככה עד הבוקר תוך כדי שירה וזכרונות על עלילות עלומות של מעבר לגבול, היה "העקוב למישור", מוכן לפקחי העירייה שהתכוננו ליום קשה,
למרבה הפלא נתקבלו הפקחים בשירה , על ידי החברים של אלי גיל מהסיירת, כשלא נותר להם שום בית להרוס.
את שאר הימים חי במשאית, שהפכה לבית, ולכל מבקריו סיפר ש"הכל דבש"
לא הייתי עימו באף מבצע ,לא הלכתי איתו בשום משעול, מעבר לגבול, תחת רישומה של אחוות רעים לקרב ,שכל כך איפיינה אותו ואת חבריו הלוחמים.
ואפילו שכך הוא היה מטובי חברי, כי אלי היה החבר הכי טוב של כולם.
הוא היה חסון, וחזק ,מן צוק שכזה ונראה היה שהוא "ניצחי,"
וכשגם אנשים כמו אלי הולכים אל האָין, אתה מבין טוב יותר שנצח זה רק לשירים,
הוא יהיה חסר בנופה של הארץ הזאת שכל כך אהב, ובליבותיהם של רבים מאוד שאהבוהו בכל מאודם, יהי זכרו ברוך.
פינת יעקב פרוינד
לפינת מחייך השפה העברית מיודענו יעקב פרוינד,
בעניין הקצין והנערה הסוטרת:
הענשה או הבלגה, היש ביניהן…סטירה ?!
לצערנו, אקטואלי תמיד: הנגישות לנכים, במקומות ציבוריים, שערורייה…מהמדרגה הראשונה.
מוזר, כשחשבון הבנק מסודר, הצ'ק…פרוע …ודווקא כשהצ'ק אינו פרוע, אומרים עליו…שחזר למוטב.
ולשיר במתנה
שיר במתנה
"שיר השומר",
המוכר יותר כ-"מעל המגדל סביב אשקיפה…"
נכתב להצגת חנוכה
שהועלתה בסוף שנת 1939 במוסד החינוכי בקיבוץ משמר העמק.
השיר נכתב על ידי שני חברי הקיבוץ:
עמנואל לין (לינקובסקי), שהיה האחרָאי על התרבות במשמר-העמק
ובנימין עומֵר (חתולי), שהיה מורה למוזיקה ולזימרה בַמוסד החינוכי
ובנו הוא המשורר ואדריכל הגנים הלל עומר, הלא הוא – ע. הלל…
למרות שהשיר הזה נכתב כאמור להצגת חנוכה,
שורת הפתיחה שלו הפכה אותו למזוהֶה בעיקר עם תקופת "חומה ומגדל",
נשמע אותו היום בביצוע חנן יובל!
