דברי פתיחה
שבת שלום מאזינים יקרים, והפעם מתחנה אחרת, ,אבל למען האמת, האולפן הזה לא חדש לי בכלל, כי כאן התחלתי משדר תכנית לשבת כבר לפני שנים רבות , ביחד עם ד"ר יואל רפל ובפיקודם של יצחק לבני ומרדכי נאור, ואני חייב לציין שמאומה לא השתנה כאן, זה אותו כסא שישבתי עליו אז , כן ממש אותו כסא,,, ואותו מקרופון, , ואותו ריהוט ,אפשר בבטחה לומר שמאז שעזבתי לפני כמה עשרות שנים, דבר לא השתנה ,איש לא נגע.
הכל כשהיה!!! ,חוץ מן האנשים כמובן, שהתחלפו, והרוח, וההעזה, והווית ההתחדשות המתמדת, אבל האכסניה מקפידה בעקשנות לשמור על עתיקותה, ולהשאר שמורת טבע מוגנת.
אני אשדר מכאן , מדי שישי , ויש לי רק בקשה אחת , "אל תתנו בי סימנים" אל תזהו בי מהר מדי , ימין או שמאל, כי אני לא זה ולא זה , אני תמיד הייתי ותמיד אהיה מדבר,לגופו של נושא , מקפיד להיות בכל קולי, יהודי ישראלי , ולפי הסדר הזה. אולי לא שמתם לב אבל אין כבר מזמן, לא ימין גם לא שמאל , אלא בליל של אינטרסים לגופה של השרדות פוליטית, (חלפו הימים של התבטאות בן גוריונית: כמו "זה שיושב ליד באדר" כי אם לַ"באדר" של אלפיים שבע עשרה , יתאים,,, וזה ישאיר אותו בכנסת, הוא יעבור כמה מפלגות , בלי להניד עפעף) ועכשיו שאתם יודעים מי אני אפשר להתחיל, נעשה זאת בשיר כלבבי, בעצם כל השירים יהיו כאן ברוח "ארבע אחרי הצהרים" של גלי צה"ל, זאת אומרת שירים יפים , עם מילים של טעם,
יאללה נתחיל , שיר.
אהוד ברק
אני בטוח ששמתם לב בזמן האחרון, לאיזו דמות תזזיתית, חדשה שמופיעה אצלנו בטלוויזיה מדי כמה שבועות ,מדברת מהר בלי שנוכל להבין מה היא רוצה, לעיתים היא גם ניבטת אלינו משלטי חוצות, שהיא מַציבה לעצמה , בשם המונים לא קיימים, וככל שאני מנסה לזהות את הדמות הלא ברורה הזאת , אני לא מצליח, בטלוויזיה מן המעט שאני מצליח להבין ,בין המילים המתפרצות כמו הר געש עצבני, זה שהכול רע, וקורס ומתמוטט ומושחת ,ונתניהו, אולי אתם יודעים מי זה ?
שאלתי חבר שאני מעריך את דעתו, והוא אמר לי שזה אהוד ברק, עשיתי לו צחוק של אס .אם. אס . זאת אומרת: חחחחחחח, ברק? מה פתאום ברק, את ברק אני מכיר , זה לא הוא, זה לא יכול להיות הוא.
נשבע לך שזה הוא , אמר לי החבר,
הייתי בהלם, כי אני מכיר את אהוד ברק מזה שנים,,,
אני מכיר את ברק , עוד כשהופעתי לפני החיילים של סיירת מטכ"ל, וכל מה ש"המתחזה" הזה בטלוויזיה אומר ועושה, זה ממש היפוכו, של ברק ההוא שאני מכיר.
כי ברק ההוא שאני זוכר, כמעט לא מדבר ואם דיבר , דיבר מעט ולעניין, עצור, מחושב, ברק ההוא בעיקר עשה , אני זוכר את המבט המעריץ, של חיילי הסיירת שעמדו סביבו , זה היה המבט של ההמונים באותו ערב הסטורי בו הוא דיבר לאט,,, לאט,,, כמו היה לכולם באישיותו המשלהבת, "שחר חדש", והוא הבטיח אז "שחר חדש" וכולם האמינו לו אז , כי זה היה אהוד ברק.
תהרגו אותי, זה לא מתחבר לי עם האנימציה המוטרפת הזאת שמתפרצת לטלוויזיה שלנו , ובאה להבהיל אותנו כל העת,
איפה אהוד ברק האמיתי, שמשרה שלווה באישיותו רבת העלילות?
שחורש את הארץ ברגליו השתיים, לאורכה ורוחבה עם מפות של תצ"א,נקודות ציון בעורף אויב, בנוֻוט מקצועי "עם ביצוע מושלם נקי ושלו" ,דמות מעודדת נוסכת שלווה, ולא עורב מקרקר לעייפה, שרע רע רע,
לאן נעלם אהוד ברוג, עליו אמר אברהם ארנן אגדת המודיעין ,בוראה של סיירת מטכ"ל" אמר ובמו אוזני שמעתי, "הברוג הזה , הוא אחד ויחיד אין לנו כמותו, הרבה"
איפה קצין החי"ר המצטיין, איפה מפקד פלוגת הטנקים ,איפה מתקין "האמצעים המיוחדים" בעומק מצרים.
איפה האיש עם הסרבל הלבן על כנף מטוס סבנה? איפה הקצין של "אביב נעורים" בלב ביירות,
איפה הגיבור עטור הצלש'ים , כי ממנו מן הברק ההוא ,הייתי מבקש לחזור,,,, אבל זה שמגיח אלינו מן המסך כל פעם לשמחת המראיין, כמו שמועה לא טובה, זה שמחכה כל העת ,שיקראו לו ,והוא לא מבין שההמונים שלו הלכו ממנו מזמן,
והוא בא או לא בא ,רוצה או לא רוצה, מסכים או לא מסכים ,בא והולך, הולך ובא, מרים ומשפיל אנשים לצרכיו, כדי שיהוו לו גלשן, ובבוא היום ינפנף אותם, והוא בא לארץ לחופשות, כדי לספר לנו כמה אנחנו מסכנים בלעדיו, וכמה חבל שאנחנו מפסידים אותו, אז האיש הזה זה לא אהוד ברק.
ובין האיש הזה מהטלוויזיה , לאהוד ברק האמיתי אין קשר ואפילו זכר.
וזה כל כך חבל , כי כמו הברק ההוא מסבינה אין לנו הרבה , אבל כמו זה המתחזה מהטלוויזיה, שמחכה שיקראו לו והוא כנראה יחכה הרבה , (כי איש לא יבוא,) בכאלה אנחנו משופעים. תודה לא צריך.
הר הבית
כשהתחלתי מקבל באחד מן הבקרים השבוע, טלפונים למכביר מתחנות הטלוויזיה והרדיו, כדי לראיין אותי בדחיפות הבינותי שעשיתי משהו לא ראוי, מרוב בהלה שאפפה את גופי , עניתי , ונתבקשתי לספר בחדשות , למה עליתי להר הבית!!! (כן נכון מודה… יומיים קודם עליתי להר הבית עם שלושה חברים, כי לא הייתי שם מזמן ומאוד רציתי לבקר.(לבקר ! לא להפגין) ואז שאלה אותי התחקירנית למה עלית להר הבית, ?
למה לא ? עניתי, רציתי לטייל ,מה לא בסדר?
בשבוע שעבר הייתי בכנרת, ובזה שלפניו בים המלח, מה הסיפור?
איפה הבעייה?
ואז ענתה לי התחקירנית "אתה יודע שהר הבית שנוי במחלוקת", לא ! אני לא יודע עניתי, ,,,אולי אצלך ,,, כי אצלי לא , מה הסיפור שאלתי לבסוף , אסור לי לעלות להר הבית, ?לא בדיוק היא ענתה לי, במבוכה כי לעלות להר הבית זו הפגנה!
סיפורו של הסיור, היה רצון כן , לטייל בְהר הבית ,סתם ,באמת סתם, לראות להתרשם, כמו בווטיקן, כמו כנסיית פטרוס הקדוש ברומא או איה סופיה באיסטנבול ,כמו אלף מקומות בארץ ובעולם בלי צל צילה של מחשבת אוון להפגין משהו…
והאזור הזה כולו , עם כיפת הסלע המוזהבת, הוא מן המרהיבים בעולם. אז דווקא כאן ,זה לא בדיוק מומלץ?
ועמדנו בתור בכניסה לשער המוגרבים, בין כל התיירים, עד שהגיע תורנו ,שאז ניגש אלינו קצין משטרה יהודי(להבדיל מהשוטרים הרבים הדרוזים שעושים עבודת קודש על ההר עצמו, בהשלטת השלווה ,וסבר הפנים הנינוח)
והקצין שאל אותנו אם יש לנו סממנים?… עניתי לו שאני חושב שהעברית שלי מספיק טובה , אבל את השאלה הזאת ממש לא הבנתי,
הוא ענה לי שהוא מתכוון לסממנים יהודים,
אני מודה שקיבלתי סחרחורת, "אני יהודי עניתי , איזה סממנים שיהיו לי,? והוא ענה במבוכה "אולי מגן , דויד או כיפה",
אז לחבר השלישי שלנו , הייתה כיפה והוא טרח מיד להסתיר את הבושה בקסקט גדול, שהביא עימו,
ואז נתבקשנו בנימוס ראוי לציון, שכשנהיה על ההר לא לרדת לפתע על הברכיים, ולא למלמל בשפתינו מה שיכול להתפרש כפסוקי תפילה…
(נכון שאתם חושבים שאני מגזים? אז לא , לא הייתי מעז לספר זאת בפרהסיה כזאת"אם זו לא הייתה אמת להמיתה!
הבטחנו שלא נרד על ברכינו שלא נתפלל, ושנעלה בלי סימני היכר יהודים רק אז הותר לנו לעלות להר.
עכשיו , אני מוקיר בכל ליבי, את כל השוטרים שבהר שלא קל להם במקום הכי נורא בעולם , והם עושים הכל , לעיתים מחרפים את נפשם , וגם מקריבים אותה , על מזבח השקט, בהר הנפיץ שתחתיו לבה וסלעים מותכים שרק מחכים להתפרץ,
אל מנהיגַי אני פונה, אם ההר הזה שלנו ? והוא נמצא בלב ליבה של הבירה, ששמה ירושלים,אז בבקשה לא להזהירני מסממנים יהודים,ולמלמל משהו שנראה תפילה של צקון לחש,
אם ההר לא שלנו ,ואין לנו דרך להתמודד עם התפוח הלוהט הזה, זה גם בסדר אז נסדר ויזה של הווקפ המוסלמי,כדי לעלות להר , נשאיר את כל הסממנים היהודים ליד הכותל, מחוץ להר , ונרד על ארבע כבר לפני הכניסה בשער המוגרבים, וככה נכנס על ארבע ,לרחבת ההר,,, כדי להוקיר את המחווה שניתנה לנו , לבקר במקום הקדוש,,,,,למוסלמים.
כ"ט בנובמבר
ביום רביעי צויין, בכל מקום אפשרי, מניין שבעים שנה להחלטת החלוקה. שועי המדינה טרחו לציין בכל אמצעִי תקשורת, כי 'כ"ט בנובמבר' בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע, היה הארוע הראשון מזה אלפיים שנה, בו הוכרה זכותו של העם היהודי למדינה משלו.
אז זהו שכולם במחילה מכבודם טועים, כי ההסטוריה האמיתית אם טורחים לקרוא אותה בקפּדנות ולא בחטף, מספרת השתלשלות עניינים קצת אחרת, המקנה לנו בלי קשר להחלטת החלוקה הידועה, זכות יהודית על ארץ ישראל, בתוקף החלטות חוקיות ובין לאומיות , לפיהן , מותר ואפשר לחדול מלהתנצל כל העת, על קיומנו בחבל ארץ זה, וזאת בלי להזכיר בכלל את הקושן האלוהי מן התורה, (שלא הכל מוכנים להכיר בחוקיותו)
צריך רק לקרוא הסטוריה של ראשית המאה להפנים ולהרגע , אנחנו פה בזכות.
קודם כל חשוב לשים לב שההצבעה בעשרים ותשעה בנובמבר, אלף תשע מאות ארבעים ושבע, לא היתה "החלטה" אלא המלצה בלבד (כי על פי אמנת האו"ם העצרת הכללית היא גוף ממליץ בלבד) וזו הייתה לידיעתכם הצבעה מנוגדת לַחוק הבינלאומי. לא להתבלבל ולא להבהל , אני אסביר.(אבל אני מסביר, אבל אני מסביר….) קצת סבלנות,
ובכן כך :תהליך ההכרה בזכותו הבלעדית של העם היהודי לַריבונות על פלשתינה-א"י כולה , הייתה בת כמה שלבים:
השלב הראשון היה הצהרת בלפור ב-אלף תשע מאות ושבע עשרה – שלא היתה הצהרה פרטית של שר החוץ של בריטניה, אלא הצהרה של ממשלת בריטניה על התחייבותה לתמוך ברעיון הציוני.
השלב הבא בַדרך החוקית, למדינת היהודים בארצם ההסטורית בת ארבעת אלפים השנה, היה ועידת השלום בפריס ב-אלף תשע מאות ותשע עשרה. – במשך חצי שנה ישבו מנהיגי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה , בהן ארצות הברית, אנגליה צרפת איטליה רוסיה ויפן הם ישבו בארמון , משרד החוץ הצרפתי, כדי לקבוע את הסֶדר העולמי החדש שימנע, כך קִוו, מלחמה נוראית כמו מלחמת העולם הראשונה, בה נהרגו במדינות ההסכמה למעלה ממליון וארבע מאות אלף חיילים.
באותו מעמד החליטו על עקרון הסדרה והקניה שפרושו: הכובש רשאי לשנות סדרי עולם לפי הבנתו, בַטריטוריה הכבושה, כִראוּת עיניו, כדי למנוע מלחמות עתידיות,
וזה הפך לעִקרון יסוד בַחוק הבין לאומי! טורקיה המובסת ויתרה במעמד זה על ריבונותה בכל שטחי האימפריה, ובכך נפתח חלון הזדמנויות הסטורי, שמפציע לעתים רחוקות מאד בהיסטוריה.
כפועל יוצא נוסחה שיטת המנדט שניתנה לִמדינה מנצחת, שהיא בעלת תרבות שלטונית מעצמתית, כדי שתאמן בו את העם שיקבל ריבונות , על עשר טריטוריות הושת מנדט שכזה, כשאחת מהן היתה פלשתינה-א"י. ואת המנדט עליה קיבלה בריטניה. ולכן בעניין ארץ ישראל הם ערכו מעין שימוע כדי לקבוע מי יהיה העם שאותו יכשירו לקבלת הריבונות על ארץ ישראל. ראשון הופיע המלך פייסל שהוכתר כמלך כל הערבים ונחשב לנציג הערבים. שאמר לראשי המעצמות המנצחות,
כי יסכים לוותר על השלטון בפלשתינה (ישראל + ירדן של היום, אבל לעולם לא יוותר על שלטון בסוריה ועיראק, משמע חבל(א)(ל"שאם").
שלושה שבועות אחר כך העיד חיים וייצמן בראש משלחת של התנועה הציונית בפני אותו פורום המורכב כאמור מראשי המדינות ארה'ב אנגליה צרפת איטליה רוסיה ויפן ושטח בפניהם, רשימה של דרישות של העם היהודי לקבל לריבונות עתידית את פלשתינה כולה. כן גם את ירדן…
השלב הבא ב-1920 – בסן רמו נתן כבר לבריטניה מנדט ושליטה על ארץ ישראל ואת החובה להכין את העם היהודי לַבעלים של הטריטוריה ,במבוא לַמסמך שנָתן לבריטניה מנדט נאמר: "ניתנת בזאת הכרה לַקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".
הקצאת הזכויות לתושבי הארץ בכתב המנדט הבריטי מתחלקת כך: כל הזכויות האזרחיות וחופש הפולחן וחופש הדת – לכל תושבי הארץ, בעוד שזכויות להגדרה עצמית וזכויות מדיניוֹת – רק לעם היהודי. ולשאלה למה נתנו זכויות להגדרה עצמית רק ליהודים שלא היו רוב בארץ ישראל , של אז, התשובה היא כי המעצמות ראו איזון נכון וצודק, בין הקצאת רובו המכריע של המזה"ת כולל שדות הנפט העשירים שבו, לריבונות ערבית,
ואת מיעוטו ללא שום משאבי נפט לעם היהודי שבפלסטינה, שהיוותה חלק מזערי מן המרחב השופע העצום, אותו קיבלו באותו מעמד הערבים.
כשנאספו כל המדינות של חבר הלאומים, חמישים ואחת במספר לאישור כתב המנדט הבריטי על פלשתינה ב-באלף תשע מאות עשרים ושתים הצביעו באותו מעמד גם, על הגדרה עצמית ליהודים בכל שטחי ארץ ישראל ,(נכון גם עבר הירדן) נא לזכור ולהפנים, חמישים ואחת המדינות החברות בחבר הלאומים כולן הצביעו בעד, ללא נמנעים וללא מתנגדים. בכך הוכרה זכותו הבלעדית של העם היהודי ע"י הקהיליה הבינלאומית לריבונות על א"י כולה בּפָּעם הראשונה אחרי 2,000 שנים. בכך גם נתקבעה זכות זו בחוק הבינלאומי והיא בתוקף עד היום. חשוב לציין שלפי החוק הבין לאומי זכות אינה נתנת לביטול
הזמן אינו גורם!!! כשמדובר בזכות מוקנית הזכות נשארת כל עוד לא ויתרת עליה.
אחרי מלחמת העולם השניה, בשנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש במקום חבר הלאומים שלא צלח (לפחות במניעת מלחמות עולמיות), הוקם ארגון האומות המאוחדות, על בסיס אמנה, ובה סעיף שמספרו שמונים, האוסר לשנות או לפגוע בכל זכות שהוענקה בֶעבר לֶעם, או לטריטוריה הנמצאת תחת שלטון מנדט כל עוד לא הסתיים שלטון המנדט באותו חבל ארץ..
מכיון שאמנת האו"ם הינה חלק מהחוק הבינלאומי, גם אותו סעיף 80 הוא חלק ממנו. וכל עוד היה מנדט בריטי בַארץ נשמרה זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית על כל שטחי ארץ ישראל בְחוק, בזכות לא בחסד…
ב-1948. בן גוריון הכריז על הקמת המדינה שעות לפני תום שלטון המנדט. כתוצאה מכך שעשה זאת לפני תום המנדט הבריטי ובשעת סיומו ממש,ירשה מדינת ישראל בהתאם לַחוק הבין לאומי את הזכויות שהעניק בשעתו, חבר הלאומים לעם היהודי בארצו , מתאריך עשרים וארבעה ביולי אלף תשע מאות עשרים ושתים. וזה הארוע אותו על מדינת ישראל לציין ולא את ההצבעה בכ"ט בנובמבר בה האו'ם לקח מאיתנו בלי זכות ובלי צדק , את מה שקיבלנו בזכות ובצדק מחבר הלאומים, שכך נשארו בידינו פחות מחמישה עשר אחוז מן ההחלטה המקורית של חבר הלאומים.
ולנו עוד קוראים כובשים.
פינת יעקב פרוינד
עכשיו לפינתו של מחייך השפה העברית יעקב פרוינד שעבר איתי דירה,
אני ממהר ל"מיני ישראל" בלטרון, לראות את הכנסת …בגודלה הטבעי .
בגין מקרים כאלו, "לחיי העם הזה"…מסמיקות מבושה
שיר במתנה
ולפינת שיר במתנה,
השבוע ראו אור שטרות כסף חדשים עם דמויותיהן של שתי משוררות אהובות. על השטר החדש של 100 שקלים מופיעה דמותה של לאה גולדברג ואילו על השטר של 20 שקלים מופיעה דמותה של רחל המשוררת. שכתבה את השיר "ואולי"
לידיעתכם השיר "ואולי", לא נכתב לחוף הכנרת, אלא בתל – אביב כשרחל שכבה על ערש דווי בביתה שברחוב בוגרשוב, סובלת ממחלת ריאות ומשחפת.
היא נפטרה בגיל ארבעים ואחת, ושיריה אהובים עד היום, השיר הולחן על ידי יהודה שרת, שלא יכול היה לסבול את הלחן שלו. כי הוא חשב שזהו לחן קל ופשוט מדי, יחסית ללחנים האחרים שכתב,
כשחזר יהודה שרת לארץ אחרי מסע הרצאות בחו"ל , לא הבין איך כל הארץ מַכּירה ושרה את השיר "ואולי" עם המנגינה שלו, השיר שהוא כל כך התבייש בו ואפילו סֵרֵב לכתוב את התווים שלו בין יצירותיו…
נשמע את הביצוע של אריק איינשטיין ז"ל שהשבוע מלאו ארבע שנים למותו, אריק שגר ברחוב חובבי ציון בתל-אביב, ממש בתים אחדים מרחוב בוגרשוב, שבו כתבה רחל המשוררת את השיר הנפלא הזה "ואולי"…
(ואולי – אריק איינשטיין)
ביצוע טכני :
עומרי קאופ-טייל,אביה שקלר, עינבר טויזר, יורם רותם,
ואנכי יהורם גאון , ואנחנו מברכים אתכם מאזינות ומאזינים יקרים כולנו יחד וכל אחד לחוד בשבת שלום.
